קרוב לוודאי שימיה של מחלת הארכנואידיטיס, הם כימי המין האנושי. פציעות, זיהומים, טראומה, מומים מולדים, כל אלה היו קיימים מאז ומעולם. מה שהשתנה במהלך ההיסטוריה של המחלה, היא האטיולוגיה - הגורמים למחלה. הרפואה המודרנית מחוללת כיום גורמים אטיולוגיים חדשים, במפגשה עם קרומי חוט השדרה.
 
ככל שההיסטוריה של הרפואה יודעת, מחלת הארכנואידיטיס זוהתה בעמוד שדרה של מספר מומיות שנתגלו בפרמידות במצרים ונקברו לפני כ-5000 שנה. התיאור מציין נגעים בעמוד השדרה, שיתכן שהם מתאימים לארכנואידיטיס שנגרמה על ידי שחפת. 
התיאור הרפואי הראשון בעידן המודרני, של מחלת הארכנואידיטיס, דווח לראשונה בשנת 1893, על ידי Quinke , אשר דגם לראשונה את נוזל מערכת העצבים. הוא מציג תיאור מקרה בו הוא מתאר את השלב החריף והכרוני של מחלת הארכנואידיטיס. בשנת 1897 מתאר Schwarz את מחלת הארכנואידיטיס על רקע עגבת, ומציין מספר סימנים ותסמינים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. בשנת 1898 מתאר Dr. H. Schlesinger מגרמניה, ממצאים מנתיחה שלאחר המוות בגבר שלקה בשיתוק בגפיים התחתונות. בשנת 1907, הציג פרופסור F. Krause בפני החברה הכירורגית הגרמנית, מספר מקרים שאובחנו באופן ראשוני, כגידולים בעמוד שדרה, ובהם נמצאה דלקת של קרומי עמוד השדרה כגורם לשיתוק של הגפיים התחתונות. בשנת 1909, פרסם Sir Victor Horsley שהיה רופא בריטי ידוע וחוקר גוף האדם שהתמקד בחקר המוח ומערכת העצבים, בכתב עת רפואי באנגליה - British Medical Journal 1:513-517, עבודה שעסקה באבחנה מבדלת של מה שהוא כינה "דלקת כרונית של קרומי עמוד השדרה" וציין שלעתים קשה לקבוע את הגורם למחלה. כעת יודעים שכל המקרים הללו התרחשו על רקע של זיהום, בעיקר על רקע שחפת ועגבת, או טפילים.
 
החוליות ועמוד השדרה: איור של לאונרדו דה ויצ´י
רק בשנת 1926, פורסם לראשונה שמחלת הארכנואידיטיס יכולה להתפתח על רקע גורמים נוספים, פרט לזיהומים. כיום ההנחה היא שהכוונה היתה למצבים מולדים ובעיות בכלי הדם של מערכת העצבים המרכזית, בהם נוצר דימום תמידי לתעלת חוט השדרה.  
בשנה זו פורסם מאמר בצרפת ובו מתוארות נתיחות לאחר המוות בחולים שנפטרו מארכנואידיטיס על רקע דימום אל תעלת עמוד השדרה באיזור עמוד שדרה חזי. הגורם לדימום היה מום מולד של כלי דם. הדימום הממושך גרם לנזק קשה בקרום הארכנואיד ולשיתוק (דם הוא חומר מגרה מאוד את הארכנואיד ויוצר בו תגובה דלקתית קשה).