ארכנואידיטיס - Pantopaque
ד"ר Walter Dandy היה נוירולוג אנגלי, אשר ביצע את צילום המיאלוגרפיה הראשון, על ידי החדרת אוויר, בשנת 1919. הוא לא ניסה או ערך מחקרים על חומרים אחרים, אך נראה על פי הציטוט מדבריו, שהוא השתמש בהיגיון הבריא. מה שהשכיל הוא לראות, ומאוחר יותר גם הנוירורדיולוגים בשבדיה, לא השכילה הרפואה המודרנית לראות ולהבין.

מיאלוגרפיה וחומרים זרים לגוף
טכניקת ה- myelography נולדה באקראי בעת שהודגמה מערכת חדרי המוח בצילום רנטגן של גולגולת לאחר חבלה, שבוצע על ידי Luckett בשנת 1913.


בכתב העת Surg Neurol. 1993 מוצג מאמר שבדק 41 חולים במחלת הארכנואידיטיס. מחברי המאמר מציינים כי הסיבה השכיחה ביותר להתפתחות הארכנואידיטיס בקרב מטופלים אלה, הייתה נזק כתוצאה מחומר ניגודי בלתי נספג, במיאלוגרפיה. כמו כן צויין שאצל חלק מהמטופלים זוהו שאריות חומר.
מיאלוגרפיה הנה בדיקת אבחון פולשנית שבה מוחדר חומר אותו ניתן להדגים בצילום, אל החלל subarachnoid, קרי: אל המקום בו נמצא נוזל חוט השדרה, למטרות אבחון. לפי הגדרה, כל חומרי הניגוד, כולל אוויר, המשמשים למטרה זו הם בבחינת "גופים/חומרים זרים". הצילומים הראשונים נעשו בשנת 1918, על ידי החדרת אוויר אל החלל התת-עכבישי, אך בשל מוגבלות יכולתו של האוויר להדגים באופן מספק את חלל עמוד השדרה, החלו לחפש חומרים חלופיים. בשנת 1922 נוסה לראשונה חומר על בסיס שומני שנקרא: Lipidol. נמצא שחומר זה רעיל ביותר ולפיכך הופסק השימוש בו. חומרים שנוסו בשנים שלאחר מכן (thorium, Thorotrast ) נפסלו, בשל היותם רדיואקטיביים ורעילים ביותר. הם גרמו לגידולים ממאירים בעמוד שדרה וארכנואידיטיס על סוגיה השונים. בשנת 1940 יוּצר ה-Myodil/Pantopaque, חומר ניגודי על בסיס שומני ומאז ועד אמצע שנות ה-80, שימש כחומר הבחירה להדגמת תעלת עמוד השדרה. דיווחים על תופעות לוואי קשות, הופיעו זמן קצר לאחר יציאתו לשוק.
כבר בשנת 1954 עלתה השאלה האם חומרי הניגוד במיאלוגרפיה שהיו בשימוש עד אמצע שנות ה-80, עלולים לגרום לארכנואידיטיס.
במחקר נסיוני שנערך בשנה זו ופורסם בכתב העת The Journal of Bone and Joint Surgery
הוזרק Pantopaque ל-12 כלבים. קרומי מערכת העצבים במוחם של הכלבים נבדקו במרווחי זמן של שבוע עד 8 שבועות. בצילומי רנטגן, נמצאו שאריות של החומר אצל כל הכלבים. בבדיקות מיקרוסקופיות נמצאו תגובות גירוי בארכנואיד בדרגות חומרה שונות, בקרב כל הכלבים. כמו כן נמצאו שינוים בהתנהגות בעלי החיים, בעיקר אי-שקט ניכר. התגובה היתה חמורה יותר ככל שחלף הזמן מאז הזרקת החומר. התגובות שנמצאו היו זהות באופיין לדלקת של קרומי המוח על רקע זיהומי-חידקי. תחת מיקרוסקופ נמצאו פולימורפונוקלארים, מקרופגים ופיברין. חוסר תגובה או תגובה קלה ביותר, נמצאה בחלל קרום הפריטונאום וחלל קרום הפלאורה, אליהם הוזרק החומר לצורך הבנת הפתוגנזיס של הארכנואידיטיס.
במאמר זה מביאים החוקרים גם 7 תיאורי מקרים של מטופלים שלקו בארכנואידיטיס לאחר מיאלוגרפיה.
בהערותיהם מדגישים מחברי המאמר: "יתכן שרק החלק הרדיופאקי של ה-Pantopaque נעלם ולפיכך לא תמיד רואים אותו בצילומי רנטגן. אך אנחנו לא השתכנענו שכל החומר נספג ונעלם מחלל הארכנואיד. חשוב ביותר להסיר את הפנטופאק מהחלל התת-עכבישי, לאחר הצילום באופן מידי, שכן על פי הממצאים המחקריים והקליניים שבידנו, חומר זה פוגע בארכנואיד וגורם למחלת הארכנואידיטיס".
יתכן שעל פי מחקר זה ניתן להסיק גם לגבי הדרך בה מתפרצת ארכנואידיטיס בבני אדם, מבחינת טווח זמן ההתפרצות מגוון, גם לאחר 10, 20 ואף 30 שנה.

הרשימה של החומרים ה"רעילים" לגוף בהם נעשה שימוש במיאלוגרפיה, איננה ארוכה, אך מכובדת בהחלט ויש לה
מקום נכבד בדיווחים הרפואיים על נזקים הנגרמים על ידי הרפואה. בשנים בהם נכנסו לשימוש ה- Pantopaque/ Myodil (אותו חומר, חברות מיצרות שונות), שהוא חומר ניגודי על בסיס שומן, נעשו בארה"ב לבדה קרוב לחצי מיליון בדיקות מיאלוגרפיה מידי שנה, ובשיעור זה גם ברחבי העולם כולו. הפנטופאק יוצר בעיקרו, על מנת לאתר גידולים וחסימות בעמוד שדרה. כיצד הפך במהלך השנים מחומר המאתר גידולים, לחומר שנעשה בו שימוש רווח בכל בדיקות ההדמיה של עמוד שדרה, זה סיפור מדהים בפני עצמו ומופיע בדיווחה הארוך של ד"ר Suzanne Parisian. בבסיסו עומד תיאור מזעזע על כוחניות שיווקית חסרת מעצורים והסתרת מידע מצד החברות המיצרות, לגבי מחקרים ששללו את החומרים הללו בשל רעילותם הרבה למערכת העצבים המרכזית. האימה הבלתי נתפסת היא שכן הזהירה החברה את הרופאים שהחומר לא יבוא במגע עם כפפות גומי, כי הוא יכול למוססן. אבל להזריקו למערכת העצבים המרכזית שלנו, זה בסדר.
ההזהרות והדיווחים מצד אנשי רפואה ברחבי העולם, לגבי רעילותו של ה- /Pantopaque Myodil, החלו להופיע בתחילת שנות ה-40 (נוירוכירורג Aric Oldberg בשנת 1940)!!
חשוב לציין
שאף אחת מהחברות המיצרות חומר ניגודי על בסיס שומן, לא לקחה עד היום, שום אחריות לנזקי החומרים הללו ולא הודיעה באופן רשמי, על היותם רעילים. העובדה שחומרים אלה יכולים למוסס גומי, לינולאום או קלקר, לא הטרידה ולא מטרידה עד היום, אף אחד.
במדינת ישראל השתמשו בחומר רעיל זה עד שנת 1983-4!!
ניסיונות לתבוע את הנוגעים בדבר על הנזק, על הסבל ועל אובדן החיים כפי שהיו, הנם נסיונות סרק גם בישראל, כפי שניתן לראות בתביעה הבאה.
 
הספרות המקצועית גדושה בתיאורי מקרים של מטופלים אשר לקו בארכנואידיטיס ובסיבוכים אחרים כתוצאה מביצוע מיאלוגרפיה באמצעות חומר ניגודי על בסיס שומן אשר איננו נספג בגוף. הדבר המעניין בפרסומים אלה שמחברי המאמרים יוצאים בהכרזה כמעט בכולם שמאמרם בא לתאר מצבים נדירים ויוצאי דופן. התיאורים המוקדמים מייצגים בעיקר מצבי ארכנואידיטיס שהתפתחו זמן לא ארוך לאחר ביצוע המיאלוגרפיה.
 
בשנת 1994 עלה נושא זה בקונגרס האמריקאי במסגרת הרפורמה בבריאות, בנוכחותו של הנשיא קלינטון, וכך נאמר (מתוך הפרוטוקול): "ישנם כיום מקרים של ארכנואידיטיס הדבקותית, על רקע בדיקת מיאלוגרם, הליך אבחוני לפני ניתוח. חומר ניגודי שומני מוחדר אל החלל הסובארכנואידלי. לאחר הצילום מנסים להוציא כמה שאפשר מן החומר שהוזרק. ולמרות זאת, החומר שנשאר גורם לגירוי קשה של הארכנואיד והחלל הסובארכנואידלי וברבים מן המקרים גורם ארכנואידיטיס קשה. התסמינים כוללים: כאב קשה ביותר, ותחושת בערה שיכולה לתקוף את הרגלים, העכוז, המפשעה, את הרגלים, הגב. מחלה זו עלולה להוביל לאובדן התנועה עד נכות מוחלטת. הארי פפר, פרופסור לניתוחים אורטופדיים מאוניברסיטת וושינגטון, מדגיש שמטופלים אשר עברו 2 מיאלגרפיות ויותר, יש להם סיכון של 50% ללקות במחלה קשה זו. יותר מכך, מחקרים בבעלי חיים הוכיחו את ההשפעות החמורות שיש לפנטופאק על המיאלין ועל תאי העצב. מזה מספר שנים, פנו חברי קונגרס שונים ל-FDA ותבעו להפסיק לעשות בו שימוש, אך עדיין קיימים בשוק מלאים של החומר ועושים בו שימוש. דבר שמוביל אותי לחשוד שממשיכים לייצר אותו. כמו כן ברצוני להדגיש שעדיין עושים שימוש בחומר זה בצבא ובבתי חולים צבאיים".

במחקר שפורסם בכתב העת הרפואי Spine, בשנת 1983, נכתב:
ארכנואידיטיס כרונית שנגרמה לצורכי מחקר, נבדקה לאורך שנה אחת, בקרב כלבים. כל בעלי החיים הדגימו שינויים חמורים שנבחנו בנתיחה לאחר המוות. הממצאים היו דומים באופן מדהים, לאותם אלה המדווחים בקרב בני אדם. דלקת בארכנואיד, פיברוזיס, הדבקויות של שורשי העצבים, היו קשורים עם "כליאת" שורשי העצבים ברקמה צלקתית (רקמת קולגן). שינויים אלה נמצאו אצל כל 4 הכלבים בהם נעשה הניסוי, ונעדרו לחלוטין אצל 4 כלבים ששימשו כקבוצת ביקורת.... אנו מציעים כי השינויים של ארכנואידיטיס כרונית קלינית שנצפו אצל הכלבים הללו, דומים להפליא לשינויים בארכנואיד המופיעים בבני אדם. למרות שטווח התצוגה הקלינית יכול להיות רחב, החל מתלונות על כאבי גב ועד פגיעה נוירולוגית תחושתית-תנועתית חמורה.


במאמר נוסף שהופיע בשנת 1983, בכתב העת הרפואי Annals of Neurology, נאמר כי חומר ניגודי, במיוחד iophendylate, הנו חומר רעיל לקרומי מערכת העצבים, ויש ביכולתו לגרום לנזקים קשים באותם קרומים, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.
בכתב העת Invest Radiol.1988 מפורסם ניסוי מעבדתי בכלבים שנעשתה להם מיאלוגרפיה עם Pantopaque, iopamidol and iohexol. לאחר 4 חודשים נבדקו הכלבים (היסטולוגית) לנוכחות ארכנואידיטיס במוח, בחוט השדרה ובקרומי חוט השדרה. בקרב הכלבים שקבלו (ללא ממצאים לגבי שני החומרים האחרים)Pantopaque, נמצאה ארכנואידיטיס קלה בעמוד שדרה צווארי וחמורה בעמוד שדרה מותני. כל ניסיון להפחית את תסמיני הארכנואידיטיס על ידי סטרואידים, לא עלה יפה.


במחקר הסוקר את תולדות הדמיית חוט השדרה, משנת 1995 אשר פורסם בכתב העת Journal of Neurology,Neurosurgery,and Psychiatry ;58:403-416 נאמר כדלקמן:
"במשך קרוב ל-40 שנה היה Myodil חומר הבחירה להדמיית חוט השדרה -Spinal Cord..[...] עד לסופה של שנת 1989, היו מנתחים שעדיין הצהירו שחומר זה מועדף עליהם, בעיקר בשל העובדה שחומר ניגודי על בסיס מים, היה מדולל מידי ולא הציג הדגמה טובה של תעלת עמוד השדרה. כיום ה-Myodil כבר לא נמצא בשימוש, והמלאים הוסרו מן השוק,
בגלל התדירות בה גרם החומר לארכנואידיטיס כרונית".

ד"ר Suzanne Parisian, שעבדה מספר שנים ב-FDA, הרשות האמריקאית לתרופות ומזון, כתבה מסמך ארוך בו היא סוקרת בהרחבה את השפעת ה- Pantopaque (שמו של ה-Myodil בארה"ב) על בני אדם. כמו כן, היא יותר מאשר רומזת שחומר זה שווק באגרסיביות, וה-FDA הסתמך על מחקרי החברות מבלי לבדוק בעצמו את בטיחות החומר. יש לציין שבמהלך השנים נלמד הלקח וכיום ה-FDA מבצע בדיקות בעצמו (מה שכמובן לא עוזר לאלה שכבר נפגעו). עוד היא אומרת שהצלחתו של חומר רפואי בשוק, איננה מעידה כלל ועיקר על יעילותו ובטיחותו.
בסקירה היסטורית היא מביאה סימוכין לכך שהסכנה בחומר הדמייה על בסיס שומני, היתה ידועה כבר בשנת 1932, (אז נעשו ניסיים בחומר על בסיס שומן פרחי הפרג) כאשר נמצאו הפרעות נוירולוגיות קשות, כולל שיתוקים, בניסויים על בעלי חיים. כבר בשנת 1942 הופיעו דיווחים על ידי רופאים, שחומר ניגודי זה, הוא בעל השפעות נוירולוגיות שליליות על בני אדם. לאחר סקירה ארוכה של מחקרים וספרות מקצועית, ביחס לחומר ניגודי זה, להלן מסקנותיה:
לאור הפרסומים הקשים לגבי Pantopaque על החברות היצרניות היה לפחות לפרסם בהבלטה את סימני הלוואי השליליות של החומר, ולרשום בהבלטה "הזהרה", "אמצעי זהירות" ולכלול את הדברים הבאים:
1. Pantopaque איננו חומר על בסיס מים, ולכן איננו נספג בגוף.
2. הוכח כי ה-Pantopaque יוצר גרנולציות (צלקות) קשות וגורם לתגובה דלקתית בשל מגע של קרום הארכנואיד עם חומר/גוף זר.
3. הזרקה של Pantopaque לחלל התת-עכבישי (סובארכנואידלי) בעת צילום המילוגרפיה, קשורה באופן חמור עם גרימה לדלקת כימית, חום, הפסקת נשימה, שוק, אובדן הכרה ומוות.
4. הזרקה של Pantopaque ברמה הכרונית, קשורה עם ארכנואידיטיס חמורה לסוגיה, פגיעה נוירולוגית מתקדמת, שיתוקים, פרכוסים - מקומיים או כלליים, עיוורון, תסמונת "זנב הסוס" - cauda equina syndrome, הידרוצפלוס חסימתי, כאבים כרוניים, שוק, אובדן הכרה ומוות.
5. רופאים דיווחו על כך שאין באפשרותם להוציא את חומר הניגוד בשום טכניקה רפואית מוכרת או ידועה. לכן יש להתייחס ל"רווח" הרדיולוגי של Pantopaque תוך הכרה והתייחסות לסיכונים ולנזקים
בטווח הארוך. (הדגשה איננה במקור)
6. זריקה של Pantopaque נושאת עמה סיכונים משמעותיים - חריפים וכרוניים לאורך זמן, הרבה יותר מעבר לסיכון שיש בניקור מותני רגיל.
7. מעולם לא נערכו מחקרים לרגישות אנושית ל-Pantopaque, לפני שהוחל להשתמש בהם בבני אדם.

כל ההזהרות הללו לא צורפו לאריזת ה- Pantopaque עד שנת 1983, לפיכך התוויות המוצר היו מטעות, מזויפות, ובלתי הולמות להבטיח את בטחונם של המטופלים. (הדגשות אינן במקור).
לסיכום היא כותבת: