באופן עקרוני, קרום הדורה הרבה יותר עמיד למגע עם חומרים זרים, מאשר קרום הארכנואיד. "קרום הדורה הרבה יותר סלחני, קרום הארכנואיד לא ולא", אומר ד"ר צ´רלס בורטון, כותב הדו"ח הנרחב והמקיף על מחלת הארכנואידיטיס.
 
תרופות רבות מוזרקות לחלל האפידורלי, ביניהן: חומרי הרדמה, כימוטרפיה, משככי כאבים וסטרואידים כטיפול בכאבים בגב תחתון.
הזרקה לחלל האפידורלי, עלולה לגרום לחומרים המוזרקים אליו, לעבור הלאה אל קרום הארכנואיד ואל החלל התת עכבישי. כל הזרקה לחלל האפידורלי, צריכה להעשות בזהירות גדולה ובקפדנות, כדי שלא לפגוע בקרום הארכנואיד ובמה שמתחתיו.  חוסר מודעות לכך או טעות בהזרקה עצמה ובתהליך שלאחריה, עלולה להוביל למצב חשוך מרפא, הכרוך ביסורים קשים, קרי: ארכנואידיטיס.
מאז הופסק השימוש בחומרי ניגוד על בסיס שומן לצורכי מיאלוגרפיה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, הגורם הנפוץ ביותר כיום לארכנואידיטיס על רקע כימי, הנו הזרקה של סטרואידים לתעלת עמוד השדרה. ד"ר בורטון גורס כי רבים מהרופאים המזריקים סטרואידים לעמוד השדרה, כלל אינם מבינים את הקשר של הטיפול להתפתחותה של ארכנואידיטיס, שבועות, חודשים ואולי אף שנים מאוחר יותר.
למרות ההוכחות הרבות בספרות המקצועית להתלקחות ארכנואידיטיס לאחר הזרקת סטרואידים לחלל האפידורלי, המודעות לסיכון בקרב הרופאים, נמוכה. אבחנה לא נכונה בתלונות על כאבי גב עם או בלי הקרנה לרגליים, אי בדיקה קפדנית של היסטוריה רפואית, במיוחד עבר של מיאלוגרפיה עם חומר ניגודי על בסיס שומן, ומתן סטרואידים במצב כזה, עלולים להחמיר את מצבו של המטופל.
ההתלקחות היא על רקע מגע הארכנואיד עם התרופה עצמה ועם החומרים המשמרים הכלולים בה, כמו Ethylene Glycol, חומר המצוי בחומרים נוגדי קפיאה.
למרות הסיבוכים והסיכונים המוכחים על פי מחקרים, ולמרות ההמלצות החדשות הקיימות כיום, אין הרופאים מיידעים את המטופלים לגביהם. בוודאי שלא לגבי סיבוך כמו ארכנואידיטיס. באופן זה ניטלת מהמטופל זכותו הבסיסית לטיפול בהסכמה מלאה. שכן, אין הוא מודע לסיכונים עצמם.
הדבר נכון שבעתיים במטופלים השרויים בסבל קשה (למשל, על רקע של פריצת דיסק) אשר מבקשים הקלה למכאוביהם. בדרך כלל הם לא שואלים שאלות לגבי סיכון הפרוצדורה. ברבים מן המקרים הם גם לא יודעים אלו שאלות לשאול.
 
 
 במחקר שכלל סקירת ספרות מקפת, שפורסם בכתב העת הרפואי J Neurol Neurosurg Psychiatry,בשנת 2001, ושנעשה בשיתוף עם ה-FDA, פורסמו המסקנות הבאות:
1. על פי העדויות הקיימות בספרות, הזרקת סטרואידים לעמוד השדרה כטיפול בכאבי גב ותסמינים עצביים, איננה יעילה.
2. הזרקה של סטרואידים באופן אפידורלי, איננה בטוחה דיה והחומרים עלולים לנדוד לעומק קרומי עמוד השדרה.
3. התוספים השונים לסטרואידים עצמם, עלולים להיות רעילים למערכת העצבים, כאשר הם מוזרקים לתוך חלל עמוד השדרה.
4. הזרקה אפידורלית של סטרואידים עלולה לגרום לכאבים בטווח הקצר ו/או הארוך. כמו כן יתכנו סיבוכים קשים כמו ארכנואידיטיס, זיהומים או נזק עצבי קבוע.
5. יש לדווח למטופלים שאין כל הוכחות מדעיות שהזרקת סטרואידים לעמוד השדרה יש בה כדי להקל על הכאבים. סיבוכים קבועים לחוט השדרה, שורשי העצבים והעצבים ההיקפיים, אינם תופעות שכיחות, אך הם בגדר סיכון אפשרי בהחלט.
6. קיים תת דיווח משמעותי לגבי תופעות לוואי של הזרקת סטרואידים לעמוד השדרה.
 

 במחקר מעבדתי שפורסם בשנת 1980 במהלכו הוזרקו סטרואידים מסוג    methylprednisolone acetate לעצב הסיאטי בעכברים, נמצאו שינויים היסטולוגיים המתאימים למחלה ניוונית של העצבים, פגיעה במיאלין, הפרעה בארגון האקסונים, והתפתחות רקמת קולגן בתוך העצבים עצמם. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהזרקת סטרואידים למערכת העצבים, גורמת לנזק עצבי.

 במחקר מעבדתי שנערך על כלבים (n=14) ופורסם בשנת 2010, נמצא כי Methylprednisolone, תרופה סטרואידית הנמצאת בשימוש נרחב, גורמת לארכנואידיטיס קשה. חלל עמוד השדרה של הכלבים נבדק היסטולוגית לאחר 21 יום, ונמצאו תופעות כגון: התעבות של קרום הארכנואיד, תסנינים על ידי לימפוציטים בכלי הדם, התדבקויות של הפיה, הארכנואיד והדורה, וכליאת שורשי העצבים ברקמה פיברוטית. באחד מבעלי החיים נמצאה נקרוזיס של חוט השדרה. 
 
הרציונל היחידי העומד מאחורי הזרקת סטרואידים לעמוד שדרה במצבים של כאבי גב חריפים, מיוחס לפעילות נוגדת הדלקת של התרופה. אך ממחקרים עולה שטיפולים בלתי פולשניים אחרים בכאבי גב קלים עד בינוניים, יעילים לא פחות. כמו כן נמצא שיעור גבוה של החלמה ספונטנית במצבים אלה.
הזרקת סטרואידים לעמוד שדרה כדרך להקלת כאבי גב תחתון, הפכה להיות לפרוצדורה מאוד נפוצה לצורך הפחתת התהליך הדלקתי במקום פריצת הדיסק ובשורשי העצבים, אך כבר לאחר 10 שנים מאז הוחל נוהל הטיפול הנפוץ עדיין, החלו להופיע פרסומים על סיבוכים ונזקים לשורשי העצבים ולקרומי חוט השדרה.
צחוק הגורל הוא שבתחילת שנות ה-60 החלו בהזרקות דפומדרול לתעלת עמוד השדרה, כטיפול במחלת הארכנואידיטיס. טיפול זה הופסק לאחר מספר שנים, מתוך הכרה שהוא רק מחמיר את המצב.
בשנת 1977, בכינוס גדול שנערך בנושא הסיבוכים של הזרקת סטרואידים (Depo-medrol), משתתפיו הגיעו למסקנה שהדרך היחידה למנוע את סיבוכי הזרקת הדפו-מדרול, היא להפסיק לגמרי להזריקו לתעלת עמוד השדרה.
בשנות ה-90 המוקדמות, בכינוס שנערך בוושינגטון בתחום עמוד שדרה, הציג מומחה מוערך ביותר בתחום, מחקר אקראי וכפול סמיות שבדק יעילותם של סטרואידים בהזרקה לעמוד השדרה ואלו היו מסקנותיו: אין כל עדויות מדעיות-אובייקטיביות ליעילותו של טיפול  בסטרואידים בהזרקה לעמוד שדרה, כטיפול יעיל בכאבי גב תחתון.
 

על פי מחקרים שנעשו בכבשים ושבדקו את הקשר בין הזרקת סטרואידים (Depomedrol) לבין הסיכון ללקות בארכנואידיטיס, נמצא שהסיכון לארכנואידיטיס גובר, ככל שהכמות וריכוז התרופה עולים.
 במאמר שפורסם בשנת 1986
בכתב העת הרפואי Pain נדונה השאלה של מתן סטרואידים לתוך תעלת עמוד השדרה, כטיפול בכאבים על רקע תגובה דלקתית של קצות העצבים. מסקנתו של המחקר היא שמתן Depo-medrol במקרים אלה, במיוחד כאשר מדובר במצב כרוני, איננו מומלץ בשל הסיכון ללקות בארכנואידיטיס.
 
 בסקירת ספרות שפורסמה בשנת 1999 (Rozenberg S et al) נבדקו 13 מאמרים שעסקו ביעילות הטיפול בסטרואידים. מחברי המאמר מסיקים כי על פי מחקרים אלה לא ניתן להסיק כי טיפול בהזרקה אפידורלית סטרואידים בכאבי גב תחתון וסיאטיקה, יש בו מן היעילות.