ארכנואידיטיס - ידע הוא עוצמה

מעשה בפרופסור א.א.ג


אחד התסמינים העלולים להופיע בארכנואידיטיס הנו הפרעה בדיבור - Dysphonia. הדיבור נעשה מאנפף כאילו מדבר האדם דרך האף (תמיד שואלים אם אני מצוננת). כאשר הופיעה בעיה זאת אצלי לפני כשנתיים, הלכתי לביקור אצל רופא א.א.ג באזור מגורי. הרופא החביב בדק אותי, אמר שהוא לא יודע מה הבעיה, והציע לשלוח אותי לפרופסור ידוע בתחום זה, באזור המרכז, לבדיקה מאוד מסוימת הבוחנת את עצבוב בית הבליעה.
לאחר עינוי הנסיעה הממושכת ושהייה של שעתיים בתור, נפגשתי סוף סוף עם פרופסור "פ" המכובד. הוא השתדל להיות אדיב בהתחלה, כפי שמורים עליו נהלי המחלקה לגיוס לקוחות של קופת החולים, אך גישתו מיד השתנתה, כאילו אין נהלים, אין גיוס ואין לקוחות. 

שיחתנו התנהלה בערך כך, ויסלחו לי קוראי על הנימה הצינית משהו:
פרופסור "פ": "מה הבעיה שלך?"
אני (בקול מאנפף שלא ניתן להתעלם מקיומו): "יש לי בעיה בדיבור שהופיעה לפני כך וכך זמן, זה אופיה והיא מאוד מטרידה אותי, כאילו גוש "תקוע" לי היכן שהוא במעבר בין האף ללוע". כדי לספק לו מידע חיוני, לתפיסתי, ספרתי לו שיש לי ארכנואידיטיס (מחלה עליה לא שמע, כמובן) ופרטתי חלק מהתסמינים, רובם ככולם נוירולוגיים, ומה לעשות - רב-מערכתיים.
פרופסור "פ" זקף את אוזניו, הביט בי מבעד למשקפיו ופסק באופן שאינו משתמע לשני פנים: "אני יודע מה הבעיה שלך. אין צורך לבצע לך את הבדיקה".
אני (בהפתעה ובנשימה נעתקת): "איך "אתה יודע" מבלי שבדקת? וכיצד זה שאין צורך אם נשלחתי? הרי במיוחד בשביל בדיקה זו הגעתי מהצפון". עור פניו האדים מכעס על הטלת ספק בידענותו, אך עמדתי על כך שיבצע את הבדיקה.
פרופסור "פ" (בחוסר רצון בולט): "טוב, אם את כל כך רוצה (כן, אני משתוקקת. ובכלל, אני מאוד נהנית לבצע בדיקות בשעות הפנאי), תחכי עד שאסיים לבדוק את כל החולים ואז אבדוק אותך". שהרי מגיע לי עונש. אני מתלוננת יותר מידי!
בצר לי ומכיוון שהייתי זקוקה לעזרתו של הפרופסור המכובד, נאלצתי לקבל את המלצתו החד-משמעית והמתנתי לו כשלוש וחצי שעות נוספות כשגופי זועק מכאב ועצמותי אומרות שירה.

לאחר שהתפנה, הוא חלף על פני מבלי להבחין בי. נאלצתי להזכיר לו את הבטחתו, כשאני מדדה אחריו בעודו ממהר לאורך המסדרון.
פרופסור (בחוסר חשק וענין, מבלי לעצור חלילה): "אה, כן, תלכי למחלקה, לחדר הזה והזה. אני אגיע". שוב היה עלי לכתת את רגלי בדרך ארוכה עד למחלקה שלו. כל צעד יסורים. כל תנועה, תופת.

הפרופסור הגיע לבסוף, ועמו רופאה מתמחה. הוא קרא לי לחדרו ושוב ספרתי לו את הסיפור. הוא עשה באי-רצון בולט בדיקה (חלילה לא הבדיקה בשלה נשלחתי) אשר שוללת אך ורק גידולים וחסימות ולא מעבר לכך כשהוא ממלמל לעצמו: "ידעתי שאין שם שום דבר". חכם. גם אני ידעתי שאין לי גידול או חסימה. בשביל זה לא צריך פרופסורה, תעודה על הקיר ואגו ענק. אם היה שואל, הייתי חוסכת לו את הבדיקה.

לאחר שסיים, פנה אל עמיתתו המתלמדת ואמר בזו הלשון:
"מי שמתלונן על כל כך הרבה דברים ביחד ובנוסף לוקח גם נרקוטיקה, צריך ללכת קודם לפסיכיאטר" וזאת כמובן מעל לראשי כאילו הפכתי להיות שקופה לפתע והתפוגגתי בחלל החדר. עמיתתו המתלמדת הנהנה בראשה, בדלית ברירה. מה היא יכלה לעשות, מסכנה? היא תלויה בו מבחינת הקרירה שלה, וחוץ מזה, בפני דעתו של פרופסור מכובד אין מציגים, חלילה, חוות דעת שניה.
לכשסיים להנחות את המתלמדת, פנה אלי בכעס ובאמירה שיש בה מן האיום: "אני לא בודק אותך שוב, אם לא תביאי לי אישור מפסיכיאטר שאת בסדר". למה אישור? הרי לא בקשתי ממנו רישיון לשאת נֵשק או אישור גיוס ליחידה מובחרת. למותר לציין שהעמיתה המתלמדת הצטנפה בפינתה ולא אמרה שום מילה שתסתור חלילה את דבריו של הפרופסור המכובד.

הניסיון לשכנע אותו שהכל בסדר אצלי מבחינה נפשית, ושאני פשוט סובלת מקושי בדיבור, עלה בתוהו ועוד שאלתי איך הוא קובע קביעה שכזאת מבלי להכיר אותי ומבלי לדבר אתי אפילו לא משפט שלם אחד? וכיצד הוא מאבחן בעיה נפשית מבלי שיש לו את הכישורים המקצועיים לקבוע קביעה כזאת (רופא א.א.ג) ואת מחלתי כלל איננו מכיר?.
פרופסור "פ" (בנימת ידענות מפליגה):
מרבית החולים הסובלים מבעיות נפשיות, מכחישים אותן.
כל טיעוני, מנומקים ככל שהיו, לא הועילו. הוא רשם בחטף מספר מילים על נייר שהבולטות בהן היו "בדיקה על ידי פסיכיאטר" ובכעס שלח אותי מעל פניו, כאילו איך אני מעיזה לבזבז את זמנו היקר של הפרופסור. 

לא שיש לי, חלילה משהו נגד פסיכיאטרים, אני מחבבת אותם מאוד ובעצמי עסקתי במשך שנים בתחום בריאות הנפש. אך אין לי מה לעשות שם! לא הנפש כאבה לי. הגוף כאב לי! 
כמובן שלא הלכתי לפסיכיאטר, אך המכתב הזה עדיין שמור אצלי והיום הוא אף משעשע אותי, מכיוון שמזה זמן רב לא ראיתי תגובת השלכה כל כך בולטת, כמו אצל אותו פרופסור "פ" המפורסם, אליו רצים לבטח אנשים מכל קצוות הארץ. את אישיותו לא אנתח כאן, למרות שעלה בי הדחף החזק לצטט את דבריו של הפרופסור המכובד בכבודו ובעצמו (מרבית החולים הסובלים מבעיות נפשיות....וגו´), אך מעט צניעות וענווה לא הזיקו לאף אחד.



אבחון ובדיקות