עצמו עיניכם לרגע, ותארו לעצמכם שביום בהיר אחד, ללא כל התראה, כל מה שמגדיר אתכם, או הדרך בה אתם מכירים את עצמכם, נלקחים מכם בחטף. תארו לכם שלכך מתלווה סבל גופני שלא ניתן לתארו. ועוד תארו לכם שמצב חדש זה, איננו ניתן לשינוי ועליכם ללמוד לשנות את זוית ההתבוננות שלכם על חייכם באופן מוחלט, כדי ללמוד לחיות אתו.
 
למחלה כרונית וחשוכת מרפא, השלכות קשות בחיי הלוקים בה. סדרי עולם משתנים מבראשיתם, מה שהיה איננו מה שהווה והתמודדות עם סבל גופני ונפשי, היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום והיא קיימת על בסיס של "רגע, רגע, שעה, שעה".

מעבר לסבל ולכאב הגופני הקשה, הנוכח באופן תמידי בחיי הלוקים בארכנואידיטיס, מתקיים אובדן בכל מישורי החיים. החל מאובדן עצמאות, כושר גופני ובריאות, וכלה באובדן מקום עבודה, אובדן ניידות וכמו כן השלכות משמעותיות למערכות יחסים ואופיין (הורות, זוגיות, חיי חברה).

כל אלה הם תוצר נילווה למחלה ולא הגורם להם.
כמו כן, עצם המחשבה על פגיעה ב"מערכת העצבים המרכזית" מעוררת חרדת מוות קשה, חוסר אונים ותחושה של אובדן שליטה על החיים. מחלת הארכנואידיטיס, במובנים רבים מנהלת את חיי הלוקה בה. מעבר לסבל לו הוא גורמת, ההתמודדות עמה דומה לעתים להתמודדות עם מחלה ממארת במובן זה שהיא פעמים רבות מחלה מתקדמת, אין לה ריפוי וברבים מן המקרים - בלתי צפויה. אין כל אפשרות להתכחש לקיומה, שכן היא נוכחת במלוא העוצמה.
הגורמים לקיומן המשולב של מחלת כאב ודיכאון, מורכבים וכוללים גורמים ביוכימיים, גנטים, נפשיים, רגשיים, מגדריים וחברתיים.
נמצא על פי מחקרים עדכניים שרמות גבוהות של דיכאון וחרדה קשורות  קשר חזק עם חומרת הכאבים, חומרת רמת המוגבלות, וחוויית איכות החיים.
אנשים הסובלים מכאב כרוני עלולים להציג סימני דחק נפשי ותסמיני דיכאון כגון:
שינויים במצב רוח.
כעס וסף תסכול נמוך.
חרדה.
קושי בחשיבה מאורגנת.
תנודות במשקל הגוף.
ירידה בדימוי ובערך העצמי.
מתחים בתוך המשפחה וביחסים בינאישיים.
חולשה.
פחד מהחמרת המצב.
קשיים כלכליים.
ירידה בתפקוד המיני.
הפרעות בשינה.
בידוד חברתי.
בעיות במסגרת העבודה או אובדן מקום עבודה.
 
 
 להלן מאמר אותו כתבה חולה בארכנואידיטיס, מתוך האתר WWW.ARACHNOIDITIS.COM
 
 

ארכנואידיטיס ודיכאון

מאת: שרה אן

תרגום והרחבה: שרית שץ
 

בכותבי את המאמר הזה, חשוב לי לציין מה אני כן ומה אני לא. אני אדם החי עם ארכנואידיטיס, לא אשת מקצוע מתחום הרפואה מכל סוג שהוא. כל מה שאומר בהמשך, למעט ציטוטים מן הספרות הרפואית ומובאות מפי אנשי מקצוע מומחים בתחום, הנו על דעתי ולפי דעתי בלבד, האדם הפשוט. שום דבר ממה שאביא כאן, איננו משמש כיעוץ רפואי. כל ההחלטות הנוגעות לטיפול רפואי צריכות להיעשות במסגרת התייעצות עם אנשי מקצוע מתחום הרפואה שהתמחו בתחום זה.

במהלך החשיפה שלי לנושא, נראה לי ברור יותר ויותר, שעל כל דבר הידוע לגבי דיכאון עד כה, קיימים דברים רבים שאינם ידועים.

חברה שלי שהיא רופאה, הזהירה אותי: "כדאי שתכתבי מאמר קליל", כאשר לא הארכנואידיטיס עצמה או הדיכאון, הנם נושא קליל בדיוק.

למרות שמחלת הארכנואידיטיס עצמה או הדיכאון, אינם  נושא קליל בדיוק, אני כן מתכוונת לכתוב מסקנות שיש בהן משהו קצת יותר קליל, וזאת בעיקר ביחס למה שאתם כן יכולים לעשות, כדי להפיק תועלת כלשהי מתסמיני הדיכאון.

 

דיכאון הנו מצב בריאות נפשי הדומה מעט לשפעת רגילה. הוא כשלעצמו לא אמור לסכן חיים או לשנות את חייך בדרך ההתמודדות. יחד עם זאת, בהקשר לסובלים מארכנואידיטיס, דיכאון עלול להיות המפלצת המתגנבת מאחור. יש בה את הפוטנציאל להוביל את חיינו למקום בו אנחנו חשים שאבדנו כל משמעות. שיסלחו לי הערפדים אם הם חשים שאני מעליבה אותם, אבל דיכאון הוא קצת כמו דרקולה. אם דרקולה נצמד לצוואר שלנו, זה חשוב להכיר בו ולדעת מה לעשות כדי להתפטר ממנו. חשוב מאוד להשתחרר ממנו מכיוון שהוא יכול לשאוב מאתנו את כוח החיים. יהיה אפילו טוב יותר לראות את דרקולה מגיע ממרחק ולנסות להתחמק ממנו לפני שהוא ימצא אותנו. על נושא זה מדבר המאמר.

הגדרה מה הוא דיכאון, תלויה מאוד במגדיר עצמו. יש רגעים קשים יותר ויש רגעים חולפים של תחושת עצבות או מצב רוח ירוד. ישנם רגעים של אבל על אובדנים, ורגעי תשישות המהווים מעת לעת, חלק מקיומו של כל אדם כמעט.  

 
תחושות הדיכאון הללו ראויים להכרה, כבוד וריפוי. אם רגשות אלה חזקים דיים או עקשניים, עלינו להיות מסוגלים לבקש את העזרה המתאימה כדי להתמודד אתם. וזאת ללא כל קשר לאבחנה הקלינית עליה מבוסס הדיכאון.
 

ההגדרה הקלינית של "דיכאון" היא הרבה יותר מפורטת וכוללת 5 או יותר מהתסמינים הבאים במהלך השבועיים האחרונים:

1.       מצב רוח רע במרבית שעות היום, כמעט בכל יום, שאתה הבחנת בהם או האחרים   בסביבתך. ילדים ובני נוער עלולים להציג אי שקט.

2.       איבוד משקל משמעותי או עליה במשקל, או תאבון מוגבר או חוסר תאבון.

3.       הפרעות בשינה או שינה מרובה בכל יום. חוסר חשק לצאת מהמיטה.

4.       אי שקט פסיכו מוטורי או מיעוט תנועה (המובחנים על ידי על ידי אחרים, לא רק תחושה סובייקטיבית של אי שקט או פעילות מופחתת).

5.       תשישות או חוסר אנרגיה כמעט בכל יום.

6.       תחושה של חוסר ערך או רגשי אשמה מוגברים, כמעט בכל יום (לא רק האשמה עצמית על עצם המחלה).

7.       ירידה ביכולת לחשוב בבהירות או להתרכז, חוסר יכולת להחליט החלטות, כמעט בכל יום.

8.       מחשבות חוזרות על המוות (לא רק הפחד מהמוות) או על התאבדות, כאמצעי בריחה.

התסמינים אינם קשורים לבעיה נפשית אחרת, לשימוש בחומרים ממכרים, לבעיה רפואית כללית, או משקאות חריפים.

(מתוך ה - DSM-IV)

 
בנוסף למצב של דיכאון קליני, העוסקים בתחום בריאות הנפש מכירים בכך שיתכנו מרכיבים דכאוניים במחלות נפש רבות נוספות. תפקידם של אנשי המקצוע הוא לנסות להתאים את הסובל "לקופסה" המתאימה על פי ההגדרות. יחד עם זאת, רבים מהם יודעים שמכיוון שאנשים אינם מתאימים ל"קופסה", אין זה אומר שאותו אדם אינו סובל. מה שחשוב, בסופו של דבר, זה מה שכואב.

אני מאמינה שדיכאון עלול להתעורר מעצם האבחנה של מחלת הארכנואידיטיס. אנחנו, אותם אלה שאובחנו במחלה זו, חווינו לקרוב לוודאי טראומה קשה: כישלון של התערבות רפואית כלשהי, התערבות רפואית שאמורה הייתה להיות קלה ובלתי מזיקה, הפכה להתרחשות משבשת חיים ולעינוי בלתי פוסק. ללקות בארכנואידיטיס הוא שילוב של תוצאות רעות בלתי צפויות עם תחושת בגידה – במקרה זה בגידת אותם אלה שאמורים היו לסייע לנו. בגידה במובן זה שאנחנו, הלוקים בארכנואידיטיס, שעברנו תהליכים רפואיים שיש בהם סיכון ללקות במחלה, עשינו זאת ללא ידיעתנו ומבלי שידעו אותנו על כך. דבר זה הופך את המחלה קשה עוד יותר להתמודדות. למה דומה הדבר? למישהו שאמור לעזור לי, והוא מגיש  לי במקום זה, רעל שישאר בגופי  במשך כל חיי מעתה ואילך, ויגרום לכאב ולסבל. זה בהחלט מדכא, בלשון המעטה.

כמו כן, אני מרגישה שההתמודדות עם מציאות עגומה זו קשה מנשוא. המונח "לסלוח ולשכוח" קשה מאוד ליישום, כאשר אתה כואב וסובל והאובדן שלך הוא בלתי הפיך.

באופן אישי אני גם חושבת שאנחנו לא צריכים למהר כל כך לסלוח ולשכוח, לפחות לא עד שנוכל לעבור תהליך של אבל על האובדנים להם גרמה מחלת הארכנואידיטיס. אז, אולי רק אז, סליחה היא אפשרית. כמובן שזה יכול לסייע מאוד ואף עשוי לזרז את תהליך הסליחה, אם האדם אשר גרם למחלה זו מוכן ליטול אחריות כלשהי על פעולותיו ומעשיו ולא להתכחש להם. בוודאי שלא להטיל את האשמה על המטופל עצמו.

בהעדר מצב בו אנשי מקצוע מוכנים ליטול עליהם את האחריות באופן שבו לא יכפה עליהם הדבר, אלא מתוך מוכנות פנימית ויושר אנושי, אולי יקל עלינו לזכור שסליחה ומחילה הן בראש ובראשונה לתועלתו ובריאותו הנפשית והרוחנית של האדם הסולח.

בנוסף לכך, חוסר יכולת להתמודד באופן בריא ויעיל עם כעסים ואבל, עלולה להוביל להגברת מצב הדחק הנפשי והרוחני גם יחד. חשוב מאוד ללמוד לשחרר את התחושות הקשות הללו, אחרת הן הופכות להיות לרעל המרעיל אותנו מבפנים.

כל שידרש וככל שזה ימשך, רצוי וכדאי להשקיע את מירב האנרגיות בשחרור תחושות קשות אלו, שכן תהליך של שחרור וקבלת המצב הנתון כבלתי ניתן לשינוי מהותי, כל אלה ייסיעו במניעת הדיכאון והסבל הכרוך בו.

 

מה הסיכון ללקות בדיכאון קליני כאשר מתמודדים עם מחלת הארכנואידיטיס?

דיכאון נחשב כסיכון בריאותי משמעותי בקרב חולים במחלות כאב כרוני באופן כללי, ובארכנואידיטיס, בפרט. חוסר שליטה הולם על הכאבים והסבל, יכול לתרום תרומה משמעותית להתפתחות דיכאון. ניהול וניטור טוב ויעיל של הכאבים, עשוי להפחית סיכון זה.

כפי שניתן לתאר, אין מחקר שיוחד לדיכאון בקרב חולים בארכנואידיטיס, אך נערכו מחקרים המראים שכ-29% מהאנשים הסובלים מכאבי גב תחתון, יפתחו דיכאון לאחר הפגיעה שלהם (Polatin, et.al, p. 68). בניגוד למיתוס הרווח, אנשים הסובלים מכאבי גב לא מתמכרים באופן כללי לחומרים ממכרים, לאחר פגיעתם. התופעה מתרחשת רק ב-2% מהסובלים. שכיחות בעיות חרדה קשות נמצאה בקרב 5% מהמטופלים.