ת.א. .6459/04
 רדפורד רוג´ר נגד
ALCON LABORATORIES INC
LAFAYETTE PHARMACAL INC
ונגד מדינת ישראל - משרד הבריאות - בית החולים שיבא-תל השומר

 

בפני השופט יוסף שפירא

בבית משפט המחוזי בירושלים

 
במדינת ישראל נעשה בשנת 2006, ניסיון לתבוע את החברות המיצרות את ה-Pantopaque ואת בית החולים תל השומר, בשל הופעת ארכנואידיטיס לאחר ביצוע מיאלוגרפיה.
למותר לציין שהאיש האומלל יצא בסופו של משפט  בידיים ריקות, מבחינת ההכרה וההודאה בנזק שנגרם לו. כמובן שאין מה לדבר על פיצוי הולם על המחלה, על הנזק ועל הסבל הקשה מנשוא, שגרמו לו הרפואה וחברות התרופות.
בפלפולים משפטיים יבשים (חוק ההתיישנות שמחלת הארכנואידיטיס איננה מכירה בו כמובן) נדחתה תביעתו של התובע.
חמור מכך, ניתן לראות היטב בכתב הדין, כיצד כל גוף - בית החולים תל השומר, חברות התרופות ומייבאי התרופה לישראל, מטילים את האשמה אחד על השני, בבחינת "ידי לא שפכו את הדם".
עוד מציג כתב התביעה את הדרך בה שווקו חברות התרופות את הפנטופאק. דרך שקרית ואגרסיבית, המוליכה שולל את הציבור.
עוד מביא כתב התביעה עדות לבלגן ולחוסר ההקפדה על הרישומים בבתי החולים, נכון לאז. לא צוין בשום מקום מה שם החומר בו נעשתה לתובע בדיקת המיאלוגרפיה, כאשר היה ידוע לכל שבתקופה זו החומר שהיה בשימוש נרחב בארץ הוא ה-Pantopaque. ולכן מה שאינו רשום, לא קיים וניתן להכחישו. 
וכדי להוסיף חטא על פשע, כתב פסק הדין מאשים בסופו את התובע בכך שהוא לא ביצע MRI בזמן. סליחה?..שוב: התובע נאשם בכך שהוא לא ביצע בזמן MRI! לא להאמין. ועל זה נאמר: הרצח וגם ירשת. שוב סליחה כבוד בית המשפט, אך האם זה לא היה תפקידם של הרופאים?
רחום וחנון היה בית המשפט על כך שלא חייב את התובע לשלם הוצאות משפט.
 
המילים המסיימות את הסאגה המשפטית הזו, הן כדלקמן:

התוצאה

 לאור האמור, אני דוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
 
בקיצור: הסבל הוא יתום.
 
אני מביאה רק חלקים קצרים מכתב תביעה ארוך ומפולפל זה. המעוניינים בכל כתב התביעה, מוזמנים לכתוב אלי
 

כתב תביעה

 

1.          התובע יליד 1946 תושב בריטניה. בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה,  שימש ככתב סוכנות הידיעות רויטר, כתב ספרים ושימש כסוכן מכירות.

2.          הנתבעת מס 2 הינה חברה שהוקמה ע"י רושמי הפטנט, יצרנית ומשווקת במועד הרלבנטי של חומר ניגוד מסוג פנטופק PANTOPAQUE (להלן: פנטופק) המיועד לשימוש בצילומי מיאלוגרפיה- צילומי רנטגן של מערכת העצבים.

3.          הנתבעת מס 1 הינה חברה רב לאומית המייצרת בין היתר תרופות אשר רכשה את הנתבעת מס 2, ומיזגה את פעילותה של הנתבעת מס 2 בתוך פעילותה העיסקית של הנתבעת  מס 1, ואשר מיוצגת בישראל ע"י "לוכסמבורג תרופות בע"מ".

4.          הנתבעת מס 1 קיבלה על עצמה במישרין ו/או בעקיפין ו/או במשתמע ו/או על פי דין את כל החבויות של הנתבעת מס 2, לרבות חבויותיה של הנתבעת מס 2 כמפורט בכתב תביעה זה.

5.          הנתבעת מס 3 הינה הבעלים ו/או המחזיק ו/או המפעילה של המרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל-השומר, (להלן: מרכז רפואי שיבא) במסגרתו עבר התובע בדיקת מיאלוגרפיה עם פנטופק הכל כמפורט בכתב תביעה זה. הנתבעת מס 3 הייתה במועד הרלבנטי מעסיקה של צוות העובדים הרפואי והטכני של מרכז רפואי שיבא ואחראית אחריות שילוחית לכל מעשיהם ו/או מחדליהם.

6.          התובע, בעת שהותו בארץ בחודש אוגוסט 1979, חש כאבים בגבו התחתון עם הקרנה של העצב הסכיאטי לרגל ימין. אי לכך הוא פנה ביום 12.8.79 לחדר מיון במרכז הרפואי תל השומר.

7.          בשל תלונותיו של התובע, הוא הופנה לצילום מיאלוגרפיה מותנית וגבית. בטרם בוצע הצילום הוזרק לתובע לחוט השדרה חומר נגוד פנטופק ולאחריו בוצע צילום אשר לא העלה ממצא פתלוגי כלשהו.

8.          ביצוע צילום המיאלוגרפיה והחדרת הפנטופק לגבו של התובע, נעשו מבלי שהובא לידיעתו של התובע כי קיימים סיכונים ו/או סיבוכים כלשהם מהזרקת חומר הפנטופק, על אף שבספרות הרפואית תוארו מקרים של סיבוכים קשים כתוצאה מהזרקת פנטופק ואי התמסמסותו וספיגתו בגוף.

9.          במועד הרלבנטי, הנתבעת מס 2 לא הביאה לידיעת המשתמשים בפנטופק, לרבות מרכז רפואי שיבא בתל השומר, את מידת הנזק הקשה שעלולה להיגרם לחוט השדרה ולשורשי העצבים כתוצאה מהזרקת פנטופק לחוט השדרה, ו/או כתוצאה מאי שאיבתו באופן מכסימלי מיד לאחר הבדיקה, על אף שהנתבעת מס 2 ידעה ו/או הייתה אמורה לדעת כי קיים סיכון בשימוש בפנטופק ובאי שאיבתו המכסימלית מיד לאחר הבדיקה, אף כי היה בידיעתה מידע רב לפי ואף מעבר למה שפורסם על חומר הניגוד פנטופק בספרות הרפואית על סיבוכים כתוצאה משימוש בפנטופק ו/אן מאי שאיבתו כאמור, ו/או לא כללו אזהרה כזאת מספקת בדף שצורף לחומר השיווק (package ).

10.      כאביו של התובע בגבו וההקרנה עברו ביום המחרת והתובע שוחרר לביתו ביום 13.8.79 מבלי שאובחן שהוא סובל מבעיה פתולוגית כל שהיא, ומבלי שחומר הפנטופק הוצא מגופו.

11.      ביום 11.1.82 התובע הגיע לבדיקה במרפאה האורטופדית ו/או חדר מיון של מרכז הרפואי שיבא עם תלונות על כאבי הגב עם ממצאים ניורולוגים שהוגדרו מעט מוזרים מבלי שתבוצע אבחנה כלשהי. בבדיקה נמצא כי בעמוד השדרה של התובע יש עדיין חומר פנטופק מהבדיקה ב- 1979 ואשר יספיק לביצוע בדיקה נוספת ואכן בוצעה בדיקה נוספת שלא איבחנה את המחלה ממנה סובל התובע הכל כמפורט להלן .

12.      על אף שבבדיקה מיום 11.1.82 נמצא חומר פנטופק מהבדיקה ב- 1979 הנתבעת מס 3 נמנעה מלבצע שאיבה של חומר הפנטופק מעמוד השדרה של התובע.

13.      במהלך השנים מאז 1979, בסמוך לאחר הבדיקה האמורה, לקה התובע בכאבי הגב התחתון והעצב הסכיאתי, אשר שבו מפעם לפעם ותכפו כאשר מפעם לפעם נוספו סימנים ותסמינים חדשים, שגם הם הלכו ותכפו, הלכו והחמירו באופן הדרגתי,כאשר כולם בתחילה יוחסו לכאורה לכאב ממקור בגב התחתון או תלונות ממקור נפשי. כמו-כן החל התובע סובל במהלך הזמן מאז ועד היום מתופעות אלה:

1)      התכווצויות בחלק הקדמי של הרגל.

2)      כאב כרוני עמוק ברגליים, דקירות באצבעות ובסוליות של כפות הרגליים. הכאבים מתגברים עם כל הגברה של פעילות גופנית.

3)      דקירות המופיעות אחרי ישיבה שמשכה עולה על מספר דקות.

4)      מתח בשרירים עקב כאבים.

5)      תחושת בעירה ברגליים ובמותניים.

6)      תחושת עקצוצים (tingling) ואי תחושה (numbness) (באופן מיוחד בירך רגל ימין).

7)      כאבי דיסטזיה (כמו כאבי דקירה עקב מגע אף עם חפץ שטוח לא דוקר).

8)      בעירה בכפות הרגליים.

9)      כאבים מבזיקים (shooting pains) חולפים.

10)  תחושות כאב כמו הלם חשמלי בסוליות כפות הרגליים. עוצמות הכאב נעות בחריפותן מדרגה של כאב מעקיצת יתוש ועד לכאב שמפיל את התובע ממקום עומדו, ואף ממקום מושבו על כיסא.

11)  אטקסיה (הליכה לא יציבה).

12)  אלודניה (היפר-רגישות וגרימת כאבים ממגע קל כמו ממגע של בגד.

13)  רגישות לשינויים בטמפרטורה (באופן מיוחד בשינוי מחום לקור) ובלחץ ברומטרי.

14)  במשך בעיקר שלוש השנים הראשונות לאחר ההתפרצות במאי 1998 - אבדן.

14.      בשנת 1994 הסימנים והתסמינים של התובע הלכו ותכפו. בעקבות האירוע האמור אושפז התובע בבית החולים בלונדון בספטמבר 1994. התובע עבר סדרה של בדיקות, אך המקור לסימנים והתסמינים לא אובחן. התובע שחי באנגליה פנה למספר רופאים אך איש מבין הרופאים לא איבחן את המקור לכאבים ולתסמינים האמורים.

15.      במהלך השנים בין 1994 ל- 1998 הסימנים והתסמינים, ברמות חומרה שונות, הופיעו ותכפו. התובע פנה למספר רופאים ואף אושפז מספר פעמים, אך הסיבה לכאביו ותחלואיו לא אובחנה.

16.      בחודש מאי 1998, או בסמוך לכך, בעת התפרצות חריפה החל התובע לסבול מכאבים בלתי נסבלים של "בעירה" מלווים בחוסר יכולת להניע את שתי רגליו, התכווצויות של שרירי הגב וזרמים בלתי נשלטים, שהלכו והחמירו עד שההקרנה של הכאבים והדקירות בשתי רגליו שוב מנעה ממנו כל יכולת של תנועה.

17.      בבדיקה שנערכה לתובע במאי 1998 לאחר ביצוע צילומי M.R.I. ו- C.T. התברר לראשונה שהתובע סובל מ- ARACHNOIDITIS   - הידבקויות הארכנואיד, אחת משכבת רקמות שבמעטפת חוט השדרה - אשר נגרמו מהזרקת הפנטופק. העתק מתעודת המחלה של Dr Henry Vernon Crock מנהל יח מחלות עמוד השדרה בבית החולים קרומוול בלונדון, רצ"ב ומסומן א. כתוצאה מהחדרת הפנטופק לעמוד השדרה של התובע, בשנת 1979, התובע סבל מ- ARACHNOIDITIS ADHESIVEשלא אובחנה והתובע נותר עם מחלה כרונית הגורמת בתדירות גבוהה להתקפים של כאב, זרמים, התכווצויות שרירים, וחוסר תפקוד מוחלט של הגוף מאזור הגב התחתון ומטה הכל כמפורט לעיל והלן בכתב התביעה.

18.      בשנת 1936 עת חקרו ד"ר סטריין וד"ר וארן, המיסדים של הנתבעת מס 2 ,את נושא חומר הניגוד וביניהם את חומר הניגוד הפנטופק.  ד"ר סטריין כבר בדוח פנימי  משנת 1936-1937, כתב שחומר הניגוד עובר תהליך של אגידה לציסטה (becomes encysted).

19.      עד סוף יוני 1941, הוכנה ,לבקשת המיסדים של הנתבעת מס 2 ,תזה על ידי ד"ר שטיינהאוזן מאוניברסיטת רוצסטר שדן בשימוש בפנטופק. התזה הוכנה תחת השגחתם של ד"ר סטריין וד"ר וארן. בתזה זו צויין, כי בניסויים שנערכו בכלבים ובחולדות, נמצא שחומר הניגוד גורם להידבקויות (adhesions) בין שורשי העצבים, ובין היתר בקרום העכבשי (arachnoid) וברכית (pia).

20.      למרות הממצאים של ד"ר שטיינהאוזן , ד"ר וארן שלח את חומר הניגוד הפנטופק לבדיקות קליניות אצל רופאים אחרים. בשנת 1942 כתב ד"ר ריגלר מבתי החולים של אוניברסיטת מינסוטה, כי חומר הניגוד מתערבב יותר מדי בקלות עם הנוזל השידרתי וכי החומר הנו "קשה להוצאה". 

21.      על אף כל האמור, ועל אף המחקרים והפרסומים הרבים הנוספים שהתפרסמו או הוגשו לאחר מכן, באופן עקבי ובמשך עשרות בשנים, התעלמה הנתבעת 2 ולאחר שזו נרכשה על ידי הנתבעת 1 התעלמו שתי הנתבעות מהקשיים להוציא את חומר הניגוד מהגוף, ומתגובות הלוואי שהוא גורם, וביניהם ארכנוידיטיס, ו/או מיעטו ככל יכולתם בערכם ובחשיבותם של אלה ובתדירותם, ו/או לא הזהירו ו/או לא הזהירו מספיק את הרופאים ו/או את הציבור מפני הסכנות הכרוכות בשימוש בחומר זה. התובע הוא קרבן ישיר של מדיניות ואופן פעולה אלה.

22.      ד"ר וארן שלח את חומר הניגוד לצבא. מייגור ספרלינג, מבית החולים הכללי "וולטר ריד", השיב לו בשנת 1942 שפנטופק גורם לתסמונות דלקתיות קרומיות באותה כמות כמו שמן זרעי פרגים, שהיה אז בשימוש, אולם חשב שפנטופק נספג מהר יותר ממנו. בניגוד לד"ר ריגלר, הוא סבר שניתן להוציא את מרבית החומר וכי היתרה תיספג בתוך כמה שבועות.

23.      בשנת 1942, תקופת מלחמת העולם השנייה, ד"ר דנבר מה-FDA (מינהל הסמים והמזון הפדראלי של ארה"ב) הודיע לחברת קודק, שסיפקה את חומר הגלם ממנו ייצרו את הפנטופק, כי אם השימוש בחומר הניגוד יוגבל לצבא, ה-FDA לא יעמוד על קיום הדרישות לפי החוק שדן בתרופות חדשות (drugs), אולם אם חושבים על הפצה מסחרית רגילה של חומר הניגוד, יהיה על הנתבעת 2 לעמוד בדרישות החוק העוסקות בהוכחת בטיחות חומר הניגוד, ביחד עם הגשת הבקשה לאישור חומר הניגוד.

24.      בעת הגשת התזה של ד"ר שטיינהאוזן בסוף שנת 1942, נטען בתקציר התזה, שחומר הניגוד נספג כמעט עד תום וניתן להוציא אותו (מן הגוף) ללא קושי. ד"ר שטיינהאוזן, ד"ר סטריין וד"ר וארן התעלמו בעת הצגת התזה מדבריהם של ד"ר ריגלר וקבוצתו וכן מהממצאים הראשוניים של ד"ר שטיינהאוזן. יצויין, כי באותה עת בדקו רק במעט את הפוטנציאל חומר הניגוד לעורר תגובות שליליות, ולא נבדקה בטיחות השימוש בחומר הניגוד זה. באותה עת, לא היו לנתבעת 2, חברת לפייט, נתונים תקניים כדי להוכיח ל-FDA את בטיחות חומר הניגוד. ואכן, בשנת 1943 הודיע ד"ר סטריין (שהיה לאחראי מטעם הנתבעת 2 על בדיקת חומר הניגוד) במכתב לד"ר ואן וינקל, המנהל בפועל (acting chief) של מחלקת התרופות של ה-FDA, כי לא היו לו נתונים מספיקים בנושא הרעילות האקוטית (acute toxicity) של חומר הניגוד, ושלפי דעתו יהיה קשה לקבל נתונים מספיקים אודות רעילות חומר הניגוד כאשר הוא מוזרק אל תוך השק התקאלי. 

25.      ההגשה המקורית של חומר הפנטופק לאישור ה-FDA היא מ-4 בנובמבר, 1943. במסמך שהוגש הוצהר שמדובר בחומר ניגוד מטיפוס שמנוני (oil-type) וכי לא נצפו כל תופעות של רעילות בעקבות הזרקתו לשק התקאלי של כלבים וארנבות אפילו כאשר מדובר בהזרקה בכמויות מאסיביות. הצהרה זו אינה עולה בקנה אחד עם הבדיקות שנעשו על ידי שטיינהאוזן או דוח שהגיש ד"ר הודג בחודש פברואר 1943 או עם מחקרים שנערכו לאחר מכן (ר להלן). הבקשה שהוגשה אינה מזכירה כל סיכון פוטנציאלי לבריאות, שחומר הניגוד עלול לחוללו.

26.      ביום 15 בנובמבר 1943 הגיש ד"ר סטריין דוח בענין בדיקות רעילות של חומר הניגוד בהזרקה התקאלית לחברת לפייט – הנתבעת 2. אף על פי כן, אין זכר לבדיקות אלה בבקשה המקורית שהוגשה כאמור ל-FDA ואין כל הסבר לאי הגשה זו. בדוח זה כתב ד"ר סטריין לנתבעת 2 גם, כי בשיחות בלתי-פורמאליות עם ד"ר ואן וינקל מה-FDA, הביע ד"ר ואן וינקל סברה כי חומר הניגוד לא נבדק בצורה מספקת, וד"ק ואן וינקל ציין כי חסר ל-FDA כוח אדם ושהבדיקה תארך זמן. כן ציין, כי ה-FDA לא ישגיח על ייצור הפנטופק, שכן הוא ייוצר ויופץ על ידי יצרן אחד. 

27.      ביום 18.11.1943 - שלושה ימים אחרי הגשת הדוח של ד"ר סטריין מיום 15.11.1943 - הוגשו נתונים נוספים ל-FDA שהראו שבמחקר בו חקרו את ההשפעה של פנטופק על כלבים,  הפנטופק הופך לציסטי (encysted) וגורם לתגובה של גוף זר (foreign body reaction) וגורם לגירוי עוד יותר גדול משמן זרעי פרגים. 

28.      ב-21 בינואר 1944 כתב ד"ר וינקל לנתבעת 2 מכתב בו נאמר, בין היתר, כי הבקשה של הנתבעת 2 יוצרת את הרושם כי תגובות שליליות הן נדירות ובעלות אופי משני, אולם, הדוחות בדבר הבדיקות הקליניות שהוגשו במסגרת הבקשה אינם מאשרים התרשמות זו. דוחות אלה מותירים את הרושם, כי מספר די גדול של תגובות בדרגות שונות של חומרה נצפו בקשר עם השימוש בחומר ניגוד זה. ד"ר וינקל כתב שהוא ער לכך שייתכן שהבעיות נגרמו מאי הוצאת החומר אחרי הבדיקה. כן ציין, שבגלל חומרת התגובה אצל מטופלים (patients) שהחומר לא נשאב מגופם אחרי הזרקתו, קיים היסוס לאשר את השימוש בחומר הניגוד.  כמו-כן, ד"ר וינקל ציין, שיש לשים דגש רב (considerable stress) על הצורך בהוצאת החומר עם סיום בדיקת הרדיולוג וכי יש לציין זאת בפתקית אזהרת היצרן כדי להפנות את תשומת הלב של הרופא לכך.

29.      ביום 15.2.1944 מר בק (Bucke) מטעם הנתבעת 2 הגיב במכתב לד"ר ואן וינקל על ידי מתן מידע נוסף; אולם "מידע נוסף" זה בכל הנוגע להזרקה לכלבים פשוט חוזר על התגובות השליליות שצויינו לעיל. מר בק צירף מכתבים מהצבא המביעים שביעות רצון מהשימוש בחומר הניגוד תוך ציון כי נתקלו במעט תגובות שליליות; אולם המכתבים אינם עוסקים באפקטים ארוכי הטווח של השימוש בחומר הניגוד או בהערות של ד"ר וינקל, שצויינו לעיל.

30.      בפתקית אזהרת היצרן מ-10.2.1944 צויין, כי ניתן להוציא 80 עד 90 אחוזים מהחומר "ללא קושי"; קביעה זו הייתה חסרה בסיס מדעי בעת פרסומה בפיתקית. כן יוצרת פתקית זו את הרושם, שהתגובות הנן מינוריות ובתדירות נמוכה. בכך לא גילתה נתבעת 2 לציבור את הפוטנציאל האמיתי של תגובות שליליות חמורות ותדירותן הכרוכות בשימוש בחומר הניגוד.

31.      חומר הניגוד אושר לשימוש ב-1944 או בסמוך לכך, מבלי שהוגשו ל-FDA מחקרים נוספים אודות הרעילות של החומר.

32.      במכתבה של הנתבעת מיום 12.11.1945 אל מנהל מחלקת הסמים החדש ב-FDA ד"ר מרוויק, ציינה הנתבעת כי לדעתו של ד"ר סטריין, ההזרקה האינטרה-תקאלית של חומר הניגוד לכלבים הנה "פרוצדורה חסרת משמעות" (a meaningless procedure) ואינה נותנת מידע קריטי לבקרת איכות המוצר, ועל כן, במיפרט המתוקן של המוצר שהוגש, הניסוי האיטרה-תקאלית "נמחק (has been eliminated)". הנתבעת מס 2 קיבלה במרמה מה-FDA  אישור לשימוש אזרחי של חומר הניגוד ביודעין כי לא עמדה במחקרים הנדרשים ע"י ה- FDA לשם קבלת ההיתר להפצת חומר הניגוד. אין כל הסבר, כיצד מוצר זה אושר לשיווק לאוכלוסייה האזרחית בהעדר כל מחקרים בנוגע לדאגות שהביע ד"ר ואן וינקל בנוגע לתגובות התדירות והחמורות עליהן הצביעו המחקרים אליהם התייחס ד"ר וינקל. 

33.      על ההצהרה בפתקית היצרן, שניתן להוציא 80 עד 90 אחוזים מהחומר "ללא קושי", חלקו מאמרים בפרסומי מדע. כך, שבמאמר ב-Radiology, כרך 45, יולי-דצמבר 1945, עמ 370-376, מייגור שניטקר וקפטן בות ציינו, כי במחקר שנערך לגבי 100 מקרים של שימוש בפנטופק בצבא, ניתן היה לשאוב את כל הפנטופק (בשיעור הנ"ל) רק ב-68 מהם. מתוך 32 המקרים בהם נשאר פנטופק, בשלושה מקרים הייתה תגובה שלילית. כך ששיעור ההוצאה היה נמוך יותר מהכתוב על גבי הפתקית ושיעור התגובה היה 9.4%. המאמר מציין, כי הפנטופק נמצא בשימוש בבתי חולים של הצבא מאז 1942. אף על פי כן, ד"ר וארן וד"ר סטריינ, שמיהרו להגיש ל-FDA  מכתבים של רופאים צבאיים שצידדו בשימוש בחומר הניגוד, לא טרחו כלל להזכיר את הממצאים המטרידים של רופאים צבאיים כמו מייגור שניטקר וקפטן בות ולא את המחקרים המוקדמים שנערכו על ידם או מטעמם או היו בידיעתם.

34.      מחקרים נוספים בוצעו על ידי רופאים, שלא היה להם קשר למוצר. ממצאי מחקרים אלה אינם מתיישבים עם ממצאיו של ד"ר שטיינהאוזן הנ"ל, מהם עולה שהפנטופק יקל על ביצוע מיאלוגרפיה.  המחקרים, שבוצעו בשנות ה-40, הראו, ששיעור הדיוק כאשר נעשה שימוש בפנטופק נע בין 60%-67% בלבד, בזמן ששיעור הדיוק בביצוע מיאלוגרפיה באופן כללי (ללא אבחנה בין סוגי חומר הניגוד שבשימוש) היה 92%-93%.   

35.      בשנת 1950 פורסם מחקר של ד"ר רודולף ייגר. מחקר זה הוצג קודם לכן בכנס מדעי נוירולוגי בשנת 1947. המחקר חלק על טענת הנתבעת 2, כי לא נצפו תופעות טוקסיות כתוצאה מזריקות אינטרה–תקאליות בכלבים אפילו כאשר הוזרקו כמויות גדולות של חומר הניגוד. ד"ר ייגר הצביע על כך, שכאשר חומר הניגוד הוזרק לחלל התת-ארכנוידי בכלבים, הכלבים מתו תוך 10 דקות. ד"ר ייגר הצביע על כך, שהחומר הוא "טוקסי ביותר" (extremely toxic). מחקרים אחרים הראו, שחומר הניגוד גורם לתגובה דלקתית די חמורה (fairly intense) בחלל התת-ארכנוידי בכלבים וגורם לנמק אראכנוידאלי.

36.      עד תחילת שנות ה-50, חומר הניגוד הוצג על ידי הנתבעת 2 בשוק באופן שמציג היצגי שווא תוך שהנתבעת 2 מתעלמת מהמחקרים שפורסמו עד אז לגבי תכונות חומר הניגוד לעניין יכולת הספיגה  שלו, הטוקסיות שלו, תדירות הטוקסיות והדיוק הכללי של חומר הניגוד ככלי מיאלוגראפי. הנתבעת 2 גם לא פרסמה ברבים את החלטת ה-FDA שלא להשגיח על הייצור וההפצה של חומר הניגוד –  פרסום שהיה יכול לגרום לזהירות גדולה יותר מצד הרופאים.  אדרבא. בפרסומת משנת 1953, ב"זורנל האמריקאי של רנטגנולוגיה, טרפיית רדיום ורפואה גרעינית", פרסמה הנתבעת 2, כי נעשה שימוש בלמעלה ממיליון מנות של פנטופק ו"קבעה" בפרסומת זו שיש תגובות שליליות מינימליות בלבד.

37.      בשנות ה-60 של המאה העשרים, ביקשה הנתבעת 2 לקבל אישור לחומר הניגוד חדש אותו נכנה לצורך העניין "פנטופק 2".  בפנטופק 2 הופחתה תכולת היוד יחסית לפנטופק.  ב"כ הנתבעת 2, עו"ד ברדשו מינטינר, פנה למשרד התרופות ב-FDA בענין זה, וציין שפנטופק 2 הנו זהה לפנטופק הקיים, מלבד כמות היוד.  על כן, ביקשה הנתבעת 2 להגיש את בקשתה לאישור פנטופק 2 כתוספת (supplement) לבקשתה לאישור הפנטופק עצמו. אולם, ה-FDA לא הסכים והוגשה בקשה נפרדת.

38.      ביום 20.11.1964 כתב מר האגן, ממחלקת הטוקסולוגיה, למר קלסי ממחלקת הסמים החדשים ב-FDA, מיזכר בנוגע לפנטופק 2. מר האגן הביע ספקות בנוגע למחקרים שהוגשו אשר התייחסו לפנטופק (המקורי), וציין, כי אף שחומר הניגוד הפנטופק היה בשימוש במשך 20 שנה, היו צריכים להיות למחלקה נתונים על הטוקסיות, אולי ביחס לכלבים או לארנבות, שבהם הוזרק הפנטופק בהזרקה תקאלית. מיזכר זה מביע דאגה בנוגע לפנטופק.

39.      בדוח מיום 29.4.1966 6 כתב ד"ר אלטון הרמן, דוח עבורה-FDA,  בו ציין שהבקשה לאישור אינה שלמה בנוגע להצגת מחקרים קליניים וזאת הן מפני שלא דווחו באופן מלא על מחקרים (investigations) שיוכיחו כי חומר הניגוד בטוח ואפקטיבי בשימוש; הן מפני שלא דיווחו ארעים, case reports, בצורה מספקת; והן ומפני שלא הוגשו דוחות המכילים הוכחות מהותיות שנערכו מחקרים נאותים תחת שליטה טובה (adequate and well-controlled investigations).

40.      ביום 5.5.1966 כתב ד"ר הרמן מיזכר בנוסף, בו ציין כי דרישת מר האגן הנ"ל לקבלת נתונים על טוקסיות אקוטית אולי בכלבים ובארנבות, אולם, ככל הנראה, בדיקה או חקר שיניבו נתונים כאלה מעולם לא נערכו.  יוטעם ויודגש, כי נתונים אלה היו אמורים להימצא ברשות הנתבעת 2 זה מכבר, לנוכח הצהרתו הנ"ל של ב"כ הנתבעת 2, כי פנטופק 2 זהה לפנטופק הקיים מלבד ההפחתה בכמות היוד. אולם, נתונים כאלה לא היו בידי הנתבעת 2. אילו ה-FDA היה דורש כחובתו נתונים אלה 20 שנה קודם לכן לגבי פנטופק ולא היה מקבלם, יש להניח כי כלל לא היה נותן האישור לפנטופק.

41.      במיזכר מ-15 ביוני 1966 צויינו 14 שטחים בהם הבקשה לאישור פנטופק 2 הייתה "לא מלאה". בסקירה פרמאקולוגית נושאת את התאריך 3.10.1966, בודק מטעם ה-FDA הצביע על מקרים בהם המיאלוגרפיה גרמה לארכנוידיטיס וכי יש לחזור שנית על עריכת בדיקות הטוקסיות וכי מספר החיות שנבדקו (2) קטן מדי.  בנוסף, הוצע שהנתבעת 2 תקדיש תשומת לב גם להתפתחות של היפר-רגישות לחומר הניגוד. מסקנת הבודק – הבקשה אינה שלמה.

42.      ב"כ הנתבעים דאז הפעיל לחצים על פקידי ה-FDA, ככל הנראה על בסיס קשרים אישים. לחצים אלה לא הועילו והנתבעת 2 לא השיגה את האישור המיוחל; דרך פניה זו יש בה, מן הסתם, להציג את דרך קבלת האישור לפנטופק. ב"כ הנתבעת 2 מסר, שיפנה לנתבעת 2 וייעץ לה להשלים את מסמכיהם.

43.      תגובת הנתבעת 2 הייתה - בקשה לבצע את המחקרים בקליניקה בארץ זרה, מחוץ לארה"ב. בקשה זו לא נענתה.  בארה"ב כבר היו ידועים מחקרים נוספים שהתפרסמו אודות חומר הניגוד. בדוח שפורסם תחת שמו של ד"ר יוסף בראון בגליון אוגוסט 1967 בזורנל "מדיקל וורלד ניוז", דווח כי הישארות חומר הניגוד יכולה לגרום לארכנוידיטיס. כן ציין המחבר תסמונות חולפות שעלולות לבשר על התפתחות ארכנוידיטיס כעבור זמן, כגון כאבי ראש, חום, כאבים לא ברורים, תחושה לא טובה, וצוואר תפוס. פיתקית הנתבעת באותה עת כלל לא הזכירה זאת וגם לא את מחלת הארכנוידיטיס או תוצאות אחרות בטווח הארך.

44.      הנתבעת 2 הזמינה ביצוע מחקרים ממעבדות הייזלטון. תוצאותיהם של מחקרים אלה לא הביאו למתן האישור המיוחל של ה-FDA. במחקר בכלבים, נתגלה, בין היתר, נמק בין היתר בחלל הארכנוידי כתוצאה מהשימוש בחומר הניגוד. ה-FDA מצא שהליקוי העיקרי במחקרים אלה היה בכך שנערכו בתקופת זמן קצרה מדי שכן היה ידוע שחלק מהתופעות יופיעו רק כעבור זמן. גם מחקר ארוך יותר שביצעה הנתבעת 2 לא הספיקה כדי להביא את האישור המיוחל של ה-FDA.

45.      דוח מיום 28.2.1969 שהוגש למעבדות הייזלטון על ידי חברת "טנסי ארת קומפני ריסרץ לבורטוריס" סיכם, כי "התגובות הנגרמות על ידי פנטופק 2 הם פחות או יותר דומות לתגובות שנגרמו על ידי פנטופק".

46.      על כן, פנטופק 2 לא זכה באישור, על אף כל הניסיונות של הנתבעת 2. עולה, מהשתלשלות העניינים המתוארת לעיל, שהנתבעת 2 מעולם לא הוכיחה שפנטופק עמד בדרישות המהותיות המזכות באישור, כאמור לעיל. אכן, הדבר מדבר בעד עצמו.

47.      במהלך השנים, ועד 1969, הנתבעת 2 לא מסרה ל-FDA  דוחות שנתיים כלשהן כדרוש. ה-FDA דרש שפיתקית הייצרן תכלול גם את המלים, בקטע "התגובה השלילית", "ארכנוידיטיס חריף" (severe arachnoiditis) כתגובה אפשרית לחומר הניגוד. במקום זה הנתבעת 2 פרסמה בפתקית מידע, שיצר את הרושם המכוון, שזו אינה יותר מבעיה חולפת.

48.      עד 25 ביוני 1969, וויתרה הנתבעת 2 על ניסיונותיה לקבל אישור לפנטופק 2 ולא חזרה עליהם  אך המשיכה לשווק את הפנטופק .

חברת אלקון רוכשת את לפייט.

49.      גם לאחר כישלון הניסיון להביא לאישור פנטופק 2, המשיכו הנתבעת 2, ולאחר רכישתה על ידי הנתבעת 1 שתי הנתבעות 1 ו-2, באופן שיטתי ועקבי במשך שנים רבות למזער את החשיבות בהוצאת חומר הניגוד מהגוף לאחר הבדיקה, ולהתעלם ו/או למזער ו/או למעט בחשיבות את חומרת תגובות הלוואי שחומר הניגוד גורם, וביניהם ארכנוידיטיס, ובתדירותם של אלה, ו/או לא הזהירו ו/או לא הזהירו מספיק את הרופאים ו/או את הציבור מפני הסכנות הכרוכות בשימוש בחומר זה. התובע הוא קרבן ישיר של מדיניות ואופן פעולה אלה.

50.      בשנת 1971 ד"ר פאול בריאן, מנהל המחקר לגבי אפקטיביות חומר הניגוד עבור ה-FDA,  פנה במכתב לנתבעת 2 ביחס למצגים שהיא יוצרת על מידת הסיכון שיש בשימוש בפנטופק.  הוא ציין שהנתבעת 2 לא הזכירה ארכנוידיטיס כתוצאת לוואי אפשרית והצביע על כך שטענת הנתבעת 2 בפתקית, שכמויות קטנות של החומר נספג בדרך כלל תוך חודשיים, לא הייתה נכונה.

51.      מאמר נוסף פורסם באותה שנה אודות מחקר על קופים מסוג רסוס. במחקר זה הובעה דאגה מכך שפנטופק שנשאר בחלל התת-ארכנוידי תמיד וגורם לתגובה ארכנוידית כלשהי.

52.      בשנת 1978 רכשה הנתבעת 1, חברת אלקון, את הנתבעת 2 כאשר פעילותה השתלבה כמחלקה  בנתבעת 1.

53.      בזורנל "Medical World News", פורסם ב-18.9.1978 מאמר מאת ד"ר פפר, אודות היות פנטופק חומר שגורם לארכנוידיטיס קליני משמעותי. שיעור התחלואה במחלה נקבע ב-25% ונקבע ששיעור זה יעלה ל-50% אם המטופל יקבל יותר ממיאלוגראם אחד.  הנתבעות קיבלו, אפוא, הוכחה נוספת, כי התחלואה אינה קורית רק באופן מזדמן (occasionally).

54.      בשנת 1978 כתב ד"ר צרלס ברטון מאמר על חומרת המחלה בגיליון מרץ בזורנל "The Spine". במאמר זה ציין את הפנטופק כגורם משמעותי של ארכנוידיטיס דביק. מאמר נוסף באותו גיליון גם הצביע על פנטופק כגורם אפשרי של ארכנוידיטיס כרוני חמור.

55.      בדוח מו"פ שנתי משנת 1979, הנתבעת 1 ציינה כי ה-FDA אישרה חומר מסיס במים (שם החומר: "אמיפק") לשימוש במיאלוגרפיה; החומר נספג בגוף או יצא דרך השטן תוך 48 שעות.

56.      על אף המאמרים שהמשיכו להתפרסם על הסיכון בשימוש בפנטופק, המשיכה הנתבעת 1 לשווק ואף לעודד את המכירות של חומר ניגוד זה. מבלי להזכיר את המאמרים ההולכים ותוכפים על התפתחות של ארכנוידיטיס. 

57.      על אף המידע שהמשיך לזרום, פרסמה הנתבעת 1 תכתובת בו צויין שפנטופק נמצא בשימוש זה זמן רב, ושיעור תגובות הלוואי הנו נמוך ביותר.  בסמוך לאחר מכן, קיבלה הנתבעת 1 מכתב בשם בית חולים באילינוי נגדו הוגשו מספר תביעות בטענה ששרידי הפנטופק גרמו לארכנוידיטיס.

58.      למרות האמור לעיל הנתבעת 1 סירבה לתת את הסכמתה לפרסום מאמר מאת ד"ר וואלאס האוק (Hauk) שביקש להצביע על פרוץ הארכנוידיטיס לפי ממצאי במחקר שערך בנוגע לארנבות. בין הנימוקים לסירוב – הפרסום יזיק למוצר.

59.      בשנת 1985 ובשנת 1986 המשיכו הנתבעות בהתחמקות מלהשיב לעניין בכל הנוגע לתוצאות הלוואי מהשימוש בחומר והמשיכו לא להזכיר את האפשרות שיתפתח ארכנוידיטיס. אולם, מאחר ואחד מעובדי הנתבעות 1 ו/או 2 הביע דאגה בשיחה עם ראש צוות בפועל בנתבעת 1,  מפני האפקטים הכרוניים של השימוש בפנטופק, שלח הממונה בשנת 1986 מיזכר לתיק "למען הסדר הטוב" ("for the record"). ממיזכר זה עולה, כי הוחלט לא לעשות שום דבר בענין זה, שכן שיעור המכירות היה בירידה עקב החלפת פנטופק בחומרים אחרים.

60.      בשנת 1987 החליטה החברה לחדול מרכישת חומר הגלם מחברת קודק, לחדול מן הייצור, ולהסתפק במכירת הפנטופק שבמלאי.

61.      הנתבעת 1 המשיכה בשנת 1990 להקשות על שחרור מידע לאלה שפנו בשאלה בנוגע לתגובות הלוואי. בשנת 1992 כתבה גב מרטה סגל, מנהלת ענייני הצרכן עבור הנתבעת 1, בתשובה לפנייה שהגיעה אליה, כי נעשה שימוש במיליונים של מיאלוגרמים בבטיחות מלאה ללא תוצאות לוואי. עוד ציינה כי הדעה נגד המוצר אינה נתמכת בפרסומי המדע ובחוות הדעת הרפואיות אודות החומר.

אחריות משפטית

62.      התובע יטען כי העובדות המפורטות לעיל מצביעות על  מעשים מכוונים מצד הנתבעות 1 ו-2 ו/או מי מטעמן, ו/או מעשים רשלניים, אשר גרמו לנזקים הכבדים המתוארים לעיל ולהלן, אשר באו לביטוי, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים הבאים:

1)      יצרו ושווקו את הפנטופק ביודען כי הינו חומר הגורם בפני עצמו נזק לחוט השדרה;

2)      ו/או יצרו ו/או שיווקו פנטופק מבלי שביצעו בדיקות נאותות בטרם החלו לשווק את פנטופק;

3)      ו/או שלא חדלו לשווק את הפנטופק כאשר נודע להן על הנזקים שהוא גורם;

4)      ו/או לא הזהירו את הגורמים המשתמשים בצורה נאותה על הנזק שהפנטופק יכול לגרום;

5)      ו/או קיבלו במרמה ו/או בהטעיה ו/או שלא כדין אישור מה-F.D.A האמריקאי ו/או ממשרד הבריאות בישראל אישור לשיווק פנטופק בארץ ובעולם;

6)      ו/או לא הזהירו את ציבור המשתמשים בצורה נאותה שחובה לשאוב החוצה את מכסימום כמות הפנטופק שניתן, מיד לאחר ביצוע הבדיקה;

7)      ו/או לא הזהירו את הציבור מפני התוצאות העלולות לנבוע מאי שאיבה כאמור, ו/או לא כללו אזהרה נאותה כזאת בדף שצורף לחומר השווק (package ).

63.      העובדות המפורטות לעיל מהווים מעשים רשלניים ו/או מחדלים של הנתבעת 3 ו/או מי מטעמה, אשר גרמו לנזקים הכבדים המתוארים לעיל ולהלן, אשר באו לביטוי, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים הבאים:

1)        בכך שנמנעו מלשאוב את הפנטופק לאחר ביצוע הבדיקה ב-1979 ו/או

2)        בכך שנמנעו מלהוציא את הפנטופק לאחר הבדיקה בינואר 1982 ו/או לא שאבו/הוציאו חומר פנטופק מחוט השדרה של התובע משהוברר שיש חומר פנטופק רב מדי בחוט השדרה ו/או

3)        בכך שלא ידעו את התובע בדבר הסיכונים ואו הסיבוכים הכרוכים בהזרקת פנטופק בעמוד השדרה ו/או בביצוע בדיקת המיאלוגרפיה, לפני הבדיקה והשימוש בפנטופק באופן האמור , כל זאת על אף הסיכונים הכרוכים בהם ו/או

4)        בכך שלא החתימו את התובע על טופס הסכמה להזרקת הפנטופק לתובע ולא ביקשו את הסכמתו בקשר לקבלת הטיפול הנ"ל, ו/או שלא ניהלו רישום ו/או שלא רשמו את כל הטיפולים עליהם הורו ו/או נעשו טיפולים ללא בדיקת התובע ו/או שלא ניהלו רישום לגבי הטיפולים שקיבל התובע ו/או הזריקו חומר פנטופק רב מדי לעמוד השדרה של התובע ולא בהתאם למינונים הדרושים ו/או המקובלים לאחר הצילום ו/או

5)        בכך שלא קראו ו/או או לא קראו בעיון ו/או לא שעו ו/או התעלמו מכל הפרסומים המדעיים הרבים שהופצו במשך השנים בנוגע לסיכונים ו/או הסיבוכים הכרוכים בשימוש בפנטופק ו/או

6)        לא התעדכנו בצורך לשאוב מכסימום כמות הפנטופק שניתן מיד לאחר סיום הבדיקה ו/או

7)            לא הזהירה את רופאיה של הנתבעת 3 ביחס לתוצאות האפשריות הצפויות ו/או לא דאגה לכך שרופאיה יתעדכנו בפרסומים המדעיים ו/או לא הנחתה את רופאיה לחדול מהשימוש בחומר זה ו/או לא הנחתה אותם להקפיד לבצע שאיבה מכסימלית של כמות הפנטופק מיד אחרי הבדיקה, כאמור ו/או לא דאגו לביצוע ההוראה אם על אף ולמרות בהכל יוכח שניתנה. לא פעלו כפי שרופא סביר וזהיר ו/או צוות רפואי סביר וזהיר ו/או מפעיל סביר וזהיר של שירות רפואי לציבור היו נוהגים.

64.      התובע יטען כי בהתנהגותם, כפי שפורטה לעיל, פעלו הנתבעות, והצוות הרפואי ו/או הטכני שטיפל בתובע מטעם הנתבעת מס 3, בניגוד משווע לסטנדרטים בסיסיים הנהוגים, המקובלים  והמחייבים ברפואה המודרנית.

65.      התובע יטען כי הטיפול אשר קיבל בוצע באופן רשלני במיוחד, בניגוד לכל פרוצדורה רפואית מקובלת ותוך התעלמות מסטנדרט רפואי מקובל ו/או שהיה מקובל בשעתו כפי שפורט לעיל ולהלן.

66.      התובע יטען כי שרשרת המעשים, המחדלים והרשלנויות של כל הנתבעות יחדיו ושל כל אחת מהן לחוד, עד שאין להפריד ביניהם, לרבות המעשים המכוונים של הנתבעות 1 ו-2, היא ורק היא זו שגרמה והביאה לנזקיו של התובע, וכי לולא מעשים, מחדלים ורשלנויות אלה היו נמנעים לבטח כל נזקיו.

67.      התובע יטען כי הנתבעות אחראיות לכל מעשיהם, מחדליהם, רשלנותם והפרת החובות החקוקות של עובדיהם ו/או עובדי המחקר ו/או הצוות הרפואי וזאת בהיותם מעבידיהם ו/או מעסיקיהם ו/או שולחיהם של עובדיהם הנ"ל, אשר פעלו עבורן, מטעמן ובשליחותן ו/או על פי הנחיותיהן.

68.      התובע יטען כי בנסיבות הענין יש תחולה מלאה לכלל "הדבר מדבר בעדו" שבפקודת הנזיקין הואיל והתובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו הנסיבות שלמעשה גרמו לנזקים המפורטים לעיל, וכי אירוע זה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה ולכן עליהן הראיה שלא התרשלו.

69.      בנוסף ו/או לחילופין יטען התובע כי המסמכים הקיימים אצל הנתבעות ו/או אצל עובדיהן ו/או שולחיהן ו/או אנשי הצוות הרפואי שלהן ו/או אנשי המחקר, הנו לקוי וחסר ולפיכך נגרם לו נזק ראייתי ועל כן יש להעביר את נטל ההוכחה אל פתחי הנתבעות.

70.      בנוסף ו/או לחילופין יטען התובע כי הנתבעות ו/או מי מטעמן אחראים לפצותו בגין כל נזקיו על פי דיני הנזיקין בשל עוולת התקיפה בגין כך שהשתמשו בכוח ובמתכוון כנגד גופו של התובע באופן שלא ניתן לו כל הסכמה מצידו או לחלופין על פי הסכמה אשר הושגה תוך כדי יצירת מצג עובדתי מטעה לגבי מהות השימוש בכוח והסיכונים הטמונים בו.

71.      בנוסף ו/או לחילופין יטען התובע כי כל הטיפולים שקיבל ניתנו ללא קבלת הסכמתו המודעת, ולאור כך שההסכמות אשר ניתנו, אם ניתנו, היו לאור מצג עובדתי מטעה, מגיע הדבר לכדי פגיעה באוטונומיה של התובע על גופו ולפיכך על הנתבעות לפצותו בשל כך.

72.      בנוסף ו/או לחילופין יטען התובע כי הנתבעות ו/או מי מטעמן הפרו חיקוקים שנועדו לטובתו, משום שההפרה גרמה לנזק לתובע, ובכך גרמו לתובע את הנזקים הכבדים המתוארים לעיל ולהלן.

73.      בנוסף ולחילופין, התובע מסתמך על חוות דעתו של ד"ר א. ולד מומחה לנוירוכירורגיה, אשר קבע בין היתר כי נזקיו של התובע נגרמו כתוצאה מהשימוש בפנטופק ומאי ביצוע השאיבה של החומר לאחר ביצוע מיאלוגרפיה הכל כמתואר בחוות הדעת של רופא מומחה שהעתק מחוות דעתו רצ"ב כנספח ב ומהווה חלק בלתי נפרד מכתב התביעה.

74.      התובע סבל וסובל בנוסף על האמור בסעיף 13 לעיל מתופעות של:

1)               תחושה היכן ממוקמים הגפיים יחסית לאדמה (אבדן proprioception).

2)               תחושה של דריכה על זכוכיות שבורות ונימול בעור.

3)               תסמונת רגליים חסרות מנוחה, מלווה בתחושות לא נעימות ברגליים בלילות וחוסר מנוחה מוטורי.

4)               אי תפקוד ניורוגני של שלפוחית השטן שגורם לקשיים בריקון השלפוחית.

5)               עצירות עקב טיפול באמצעות סמי אופיום.

6)               המחלה רצופה התפרצויות חריפות מדי פעם, לעולם אין הרגעה מוחלטת מכל הסימפטומים.

7)               פריחה בעור (באופן מיוחד בעת ההתפרצויות החריפות).

8)               רגישות לאור.

9)               ליאות.

10)           בעת התפרצויות חריפות – שאורכות בין שלושה שבועות עד 2-3 חודשים - הכאבים הופכים לבלתי נסבלים. נדיר שחולפים 6 שבועות בלי התפרצות חריפה.

11)           בעת התפרצויות חריפות - העדר תנועתיות של מוחלט למעשה, התכווצויות קיצוניות בשרירים, טיקים בשרירים. חוסר יכולת ללכת מטרים ספורים. חוסר יכולת לשבת. חוסר יכולת לתפקד, גם לא מנטאלית. מוצף בכאב. תחושת בעירה חריפה ברגליים ובמותניים. גירודים בקרקפת והתקלפות של עור הקרקפת. לילות חסרי מנוחה. קשיים במתן שתן, ובאופן מיוחד בלילות. נאלץ להיעזר באשתו במהלך הלילות. תחושות חולפות של הלם חשמלי בסוליות כפות הרגליים כמתואר לעיל.

12)           אבדן תפקוד מיני (בעיקר בעת התפרצויות חריפות) עקב סבל שנגרם מכל מגע ברגליו של התובע. תחושת נימול לא נעימה באיבר המין של התובע.

13)           הופעת תחושות אובדניות בעת ההתפרצויות החריפות.

14)           הקדשת שעות אין ספור מזמנו להשתתפות בקבוצות תמיכה של הסובלים מהמחלה, נעזר היום בכמאה איש.

15)           חוסר יכולת לעבוד בעבודה סדירה.

16)           אבדן שמחת החיים וזמן פנוי.

17)           עובר לאירועים המפורטים לעיל, תפקד התובע באופן עצמאי לגמרי, עבד כעיתונאי בסוכנות רויטר, כתב ספרים והיה איש פעיל ביותר. התובע יכול היה להמשיך ולחיות באותה איכות חיים עוד שנים רבות אילולא אירועי הרשלנות כתוצאה מאירועי הרשלנות של  הנתבעים הפך התובע לאיש מוגבל פיזית ונפשית. התובע סובל בתדירות משתנה ורבה מהתקפים של כאבים עזים סמנים ותסמינים כמתואר לעיל אשר מונעים ממנו להתרכז, ו/או לנוע ו/או לשבת זמן ממושך.

75.      מאז 1980 התובע היה באי כושר תפקודי מלא במשך תקופות ממושכות וגם משחזר לתפקוד היה זה באופן חלקי בלבד תוך שהוא סובל מכאבים וממגבלות כמפורט לעיל ולהלן. מאז 1998 התובע בפועל נמצא בחוסר כושר תפקודי מלא ואינו עובד.

76.      עובר לאירועי הרשלנות, עבד התובע כעיתונאי, עבודה הכרוכה בישיבה ממושכת, בהליכה בריכוז מחשבתי. כתוצאה ממגבלותיו הקשות עקב אירועי הרשלנות, התובע אינו מסוגל לעבוד, ולו עבודה קלה ביותר, שכן הוא סובל בעת ההתקפים כאבים עזים כמפורט לעיל, מתעייף בקלות וסובל מחוסר ריכוז לעיתים תכופות, ואינו יכול להתנייד ו/או לשבת לאור מגבלותיו אלו, התובע חדל לעבוד ואינו מסוגל להמשיך ולעסוק בעבודתו מה שגרם ויגרום לו נכות תפקודית של 100%  ולהפסדי השתכרות ניכרים בעבר  ובעתיד.

77.      התובע יטען כי נטל ההשגחה והטיפול בו נפל עד כה על אשתו, אולם קצרה ידם של בני משפחתו מלהושיע וקיים חשש כבד שלא יוכלו להשגיח עליו באופן יום יומי כפי שעשו עד כה, והתובע יזדקק לעזרה ולסיעוד צמודים.

78.      כתוצאה מאירועי הרשלנות ובעקבותיהם, נאלץ התובע ויאלץ בעתיד להשתמש בתחבורה פרטית בלבד ו/או מוניות, דבר אשר גרם ויגרום לו להוצאות כבדות ביותר.

79.      כתוצאה מאירועי הרשלנות ובעקבותיהם, התובע אינו יכול לעזור בעבודות משק הבית כפי שנהג בעבר, דבר אשר חייב ויחייב אותו לשירותי עזרה בבית בתדירות גבוהה לכל תוחלת חייו.

80.      בעקבות אירועי הרשלנות ותוצאותיהם, נזקק התובע ויזדקק בעתיד לעזרה וסיעוד באופן מלא.

81.      כתוצאה מאירועי הרשלנות, נגרם לתובע סבל, צער וכאב ואובדן הנאות החיים, במיוחד לאור העובדה שהתובע אשר עובר לאירועי הרשלנות היה איש בריא ופעיל באופן אינטנסיבי, הפך לאחריו לאיש נכה ופגוע פיזית ונפשית. בנוסף, נגרם לבני משפחתו של התובע צער וסבל קשה באשר נגזר עליהם לראות יום יום את סבלו של התובע ואת חרדותיו ואין בידיהם להושיע.

 

  1. קבלת דבר במרמה ממשרד הבריאות (האישור לשווק פנטופק בישראל)

יש להעיר, כי המבקשות מתעלמות לחלוטין בטיעון שלהן בכתב ההגנה מקיום עילה זו שהיא עילה "ישראלית" לחלוטין - כי נוח להן להתעלם. אולם, די בקיום עילה זו כדי להביא לדחיית בקשתן. המידע הטרומי של המבקשות 1-2 שהם לא גילו למשרד הבריאות פורט בסעיפים 18-60 לתביעה. אי גילוי המידע למשרד הבריאות בישראל במהלך תהליך האישור של הפנטופק היא עוולה בישראל. לענין המרמה וההטעיה של משרד הבריאות בישראל במהלך תהליך אישור הפנטופק, אין כל חשיבות היכן ייצרו את הפנטופק – אם בטקסס או במקום אחר.

  1. עוולת אי אזהרה

א.      כאמור, פתקיות האזהרה היו מופצות בישראל והן לא הזהירו את הציבור מפני התוצאות העלולות לנבוע מאי שאיבת הפנטופק, ו/או לא כללו אזהרה נאותה כזאת בדף שצורף לחומר.

ב.      הפתקיות הופצו בישראל לשם קידום מכירת הפנטופק בכסף טוב בישראל. אלא שהמבקשות מתעלמות מכך.

ג.        לטענתן, מקום ביצוע העוולה הינו במדינת טקסס וזאת משום שחומר הפנטופאק יוצר בטקסס. מה בין שמיטה להר סיני?

נפרט.

ד.      בניגוד לאמור בבקשתן של המבקשות, העוולות המיוחסות למבקשות אינן בגין עצם ייצור חומר הפנטופק כדבר בפני עצמו בטקסס או במקום אחר בארה"ב, אלא בגין הפצתו של החומר בישראל וזאת תוך אי מתן אזהרות ברורות וחד משמעיות לבתי החולים בישראל על החובה לשאוב את החומר מגוף האדם ועל תוצאות הלוואי שעלולות לנבוע מאי שאיבתו. הפצה זו של המבקשות, בישראל, תוך אי מתן אזהרה מספקת על מלוא הסכנות היא שהובילה למחדלה של המשיבה הפורמאלית בכך שהחדירה את החומר לגופו של המשיב ולא שאבה את החומר כנדרש דבר שגרם לנזק החמור למשיב.

ה.      העובדה שהמבקשות לא הזהירו את ציבור המשתמשים בפנטופק בישראל על החובה לשאוב את החומר ועל תוצאות הלוואי הקשות ביותר שעלולות לנבוע מאי השאיבה של החומר, היא אשר עיצבה את הטיפול הלוקה אשר קיבל המשיב, והיא אשר תרמה במישרין למחדלים של המשיבה הפורמאלית. על-כן, לא זו בלבד שמעשי המבקשות בישראל צריכים להידון לפי החוק בישראל, אלא שהמבקשות והמשיבה הפורמאלית וכן העוולות המיוחסות לשלושתן קשורות זו בזו, עד שלא ניתן להפריד אותן אחת מן השנייה וגם בשל כך אין מנוס מלקבוע כי כל העוולות כנגד המשיב בוצעו בישראל ויש להחיל על המבקשות את הדין הישראלי.

ו.        כאמור בסעיף 62 5) לתביעה וכנובע ממנו, המבקשת - על אף המידע שהיה ברשותה כאמור בסעיפים 18-60 - קיבלה אישור במרמה ו/או בהטעיה ו/או שלא כדין ממשרד הבריאות בישראל לשיווק הפנטופק בישראל מבלי לגלות לרשויות ו/או למשיבה הפורמלית את כל המידע שהיה ברשותה באשר למהות ומידת סיכון הכרוך בשימוש בפנטופק ובעשותה כן ביצעה את העוולה המיוחסת לה בישראל.

  1. התייחסות לחריג מירב הזיקות

א.      המבקשות מצטטות את פסק הדין בענין ע"א 1432/02 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ´ מאג´דה קרעאן תק-על 2004(3), 1988 (להלן "פרשת ינון נ´ מאג´דה") בהביאן את כלל ברירת הדין בנזיקין שהוא מקום ביצוע העוולה.

ב.       ייאמר מיד שהמבקשות יוצאות מתוך הנחת יסוד מוטעית שהמעשים בוצעו בטקסס, וכפי שראינו לא כן הדבר: העוולות בוצעו בישראל.

ג.        אולם, גם אילו היינו סבורים שמקום ביצוע העוולה היה טקסס, נוח למבקשות  להתעלם מכך כי בפרשת ינון נ´ מאג´דה עצמה קובע כב´ ביהמ"ש העליון חריג לכלל דין מקום העוולה וכדברי כב´ ביהמ"ש "חריג שכזה ראוי לו שיאפשר הימנעות מהחלתו של דין מקום ביצוע העוולה כאשר הדבר נדרש מטעמי צדק כך יקרה מקום שבו לא יתקיימו ההנחות אשר הביאו אותנו לבחור בכלל, דהיינו כאשר המקום שבו בוצעה העוולה הוא נתון מקרי, הנעדר זיקה אמיתית למאורע".

ד.      במצב נטען בו המבקשות רימו את משרד הבריאות בישראל, הפיצו את החומר בישראל ללא אזהרה מספקת בנוגע לסכנותיו האיומות, והנזק נגרם לתובע בישראל - היעלה על הדעת שבית משפט בישראל ישלח את התובע להתדיין... בטקסס? – מדינה שאין לו כל קשר עמה? אוסיף: לתובע יש זיקות חזקות למדינת ישראל, כפי שעוד נראה בהמשך הדברים.

ה.      אולם, גם אילו באופן תיאורטי היינו סבורים כי חלק כזה או אחר מהעוולה בוצע בטקסס, בענייננו זועק החריג ליישום: הזרקת חומר הפנטופק בוצעה ע"י בית חולים בישראל כאשר המשיב התגורר בישראל.